בג"ץ 5319/09 הדיל עבדאלקאדר נ. שר הפנים

לפניי בקשה מטעם המשיבים לחיוב העותרים בהוצאותיהם.

1.

העתירה, שהוגשה ביום 25.6.2009, נסבה על הסדרת מעמדו של עותר 2 בישראל, מכוח בקשה לאיחוד משפחות שהגישה עבורו עותרת 1, אזרחית ישראלית. בד בבד עם הגשת העתירה התבקש מתן צו ביניים להימנע מגירוש העותר 2 מחוץ לגבולות המדינה ולאפשר לו להמשיך לשהות בביתו שבירושלים. כן התבקש בית המשפט להורות למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה, וזאת בטענה כי חל עיכוב רב במתן תשובה סופית לבקשה לאיחוד משפחות, נושא העתירה, בשל העדר תשובה מטעם גורמי הבטחון.

2.

בהחלטת כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (מיום 25.6.2009) התבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית למתן צו ביניים תוך חמישה ימים. בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, שהוגשה ביום 5.7.2009, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף, בגין קיומו של סעד חלופי בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבים ציינו כי על פי נוסחו המתוקן של פרט 12(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן – החוק), מוסמכים בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות שעניינן החלטות רשות אשר נתקבלו לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ג-1952. הדבר מהווה, כך נטען, עילה לדחייתה של העתירה על הסף, בגין קיומו של סעד חלופי. בתגובה צוין כי עם קבלת העתירה בפרקליטות המדינה והחלטת בית המשפט המורה על הגשת תגובה, יצרה באת-כוח המשיבים קשר עם בא-כוח העותרים והבהירה לו כי על פי הוראות החוק, מקומה של העתירה הינו בבית המשפט לעניינים מינהליים. אל בא-כוח העותרים אף נשלח נוסח החוק המתוקן באמצעות הפקסימיליה. חרף האמור, עמד בא-כוח העותרים על כך שבית המשפט יכריע בעניין הערכאה המוסמכת לדון בעתירה. העותרים, מצידם, הגישו במועד זה (5.7.2009) "בקשה דחופה למתן החלטה" בה התבקש בית המשפט ליתן החלטתו לעניין סמכותו של בית המשפט להיזקק לעתירה ובמידה ויקבע כי הסמכות אינה של בית המשפט הגבוה לצדק אלא של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרי שהתבקשה מחיקת העתירה.

3.

למחרת היום, ביום 6.7.2009, הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה והחזרת האגרה. בבקשה נטען כי בעת הגשת העתירה לא ידע בא-כוח העותרים על התיקון בפריט 12 לתוספת הראשונה של החוק, וזאת עד להפניית תשומת ליבו לתיקון על ידי באת-כוח המשיבים. נטען כי משהופנתה תשומת לבו לפריט 12 לתוספת הראשונה הוא מסכים כי הסמכות להיזקק לעתירה היא של בית המשפט לעניינים מינהליים ומכאן ההסכמה למחיקת העתירה.

4.

ביום 7.7.2009 הוריתי על מחיקת העתירה. נותרה המחלוקת לעניין ההוצאות. לטענת המשיבים, גם לאחר שהוברר לבא-כוח העותרים כי מקומה של העתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, במשך שבוע ימים הוא נמנע מלנקוט בצעדים הנדרשים לצורך מחיקת העתירה והגשתה בערכאה המתאימה. במצב דברים זה נדרשו המשיבים להגיש תגובה מטעמם. לטענת המשיבים, מלכתחילה טעה בא-כוח העותרים בהגשת העתירה, אף על פי שהוראות החוק הברורות תוקנו לפני זמן רב. בכך הוא הטריד, שלא לצורך, את בית המשפט. אף משהוגשה העתירה, הובהרה לו טעותו, ולבקשתו אף נשלחו אליו העתקים מהוראות החוק, נמנעו העותרים מלפעול במועד למחיקת העתירה, הטריחו את בית המשפט שלא לצורך וחייבו את המשיבים להגיש תגובה.

5.

העותרים, מנגד, סבורים כי אין זה צודק להשית לחובתם הוצאות משפט, שהרי הוגשה בקשה למתן החלטה בדבר מחיקת העתירה מחוסר סמכות עניינית, לה הסכימו העותרים. לשיטתם של העותרים, כבר ביום 5.7.2009 התבקש בית המשפט ליתן החלטה בדבר מחיקת העתירה מחוסר סמכות עניינית ולהשיב את האגרה. ניכוי חלק מסכום האגרה ששולמה, יש בו פן עונשי לפיו יצאו העותרים נפסדים בגין הגשת העתירה ומחיקתה.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות המשיבים. ככלל, מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה האם הגשת ההליך הייתה מוצדקת מלכתחילה ומדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש.

7.

במקרה שלפניי, דומה כי אין חולק כי נוכח התיקון של פריט 12 בתוספת הראשונה לחוק, הגשת העתירה לבית משפט זה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. אמנם, הסמכת בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניין אינה גורעת מסמכותו המקבילה של בית המשפט הגבוה לצדק. אך משקיים סעד חלופי המאפשר דיון בנושא העתירה בערכאה שיפוטית מוסמכת, על פי רוב לא יזקק בית משפט זה לעתירה (ראו, בג"ץ 3649/08 שמנובה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 20.5.2008); בג"ץ 5800/08 אולגה מנדרוס נ' משרד הפנים - מינהל האוכלוסין (לא פורסם, ניתן ביום 07.01.09)). יובהר, כי אין המדובר בשלילת סמכותו העניינית של בית משפט זה, כי אם בהעדר עילה להתערבותו נוכח קיומו של סעד חלופי. לא נטען מפי העותרים כי עניינם נופל לגדר אותם מקרים חריגים ונדירים, בהם ייזקק בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה בנושא המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהגשת העתירה לבית משפט זה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. כפי שציינו העותרים עצמם, הגשתה נעוצה בכך שבא-כוחם לא הכיר את התיקון לפריט 12 לתוספת הראשונה לחוק. אולם העובדה שהעתירה הוגשה לבית משפט זה בשגגה, מתוך טעות משפטית, אינה מצדיקה לפטור את העותרים מחיוב בהוצאות בגין הטרחה שגרמו לצד שכנגד.

8.

לכך מתוספת במקרה דנן התנהלותם של העותרים לאחר הגשת העתירה. גם משהוצג לפני העותרים התיקון לחוק, הם עמדו על כך שתינתן החלטה שיפוטית בשאלת הסמכות העניינית. בקשתם למתן החלטה (מיום 5.7.2009) נוסחה כך שהשתמע ממנה כי הם עומדים על בירור העתירה, אלא אם כן ייפסק כי בית משפט הגבוה לצדק אינו מוסמך להיזקק לה. כאמור, אין זהו מצב הדברים אלא קיימת סמכות שיפוט מקבילה. עמדה זו של העותרים חייבה את המשיבים בהגשת תגובה מקדמית לעתירה. התנהלות זו גרמה טורח מיותר למשיבים ולבית המשפט. אשר לשיעור ההוצאות, בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולטעם ביסוד המחיקה, וכן לגובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בסוג זה של הליכים, העותרים יחויבו בתשלום הוצאות לטובת משיבים בסכום של 2,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.