בג"ץ 8680/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. שרת החינוך

1.

העתירה שבכותרת התייתרה ונמחקה, ונותרה על הפרק סוגיית ההוצאות, וזו הועברה להכרעתי.

עניינה של העתירה דנן, אשר הוגשה ביום 15.10.2008, בבקשת העותרת להורות למשיבים 2-1 להימנע מהעברת כספים לתלמודי תורה שהינם מוסדות פרטיים, בהם לומדים ילדים אשר פטורים מהחובה ללמוד במוסד מוכר על-ידי המדינה מכוח סעיף 5 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, וזאת על יסוד הטענה כי אין בסיס בחוק להעברת הכספים כאמור, וכן להורות למשיבים 2-1 לפקח על הכספים המועברים.

המשיבים 2-1 טענו בתגובתם המקדמית כי דין העתירה להידחות שכן תקצוב המוסדות יכול להיעשות מכוח סמכויות הממשל הכלליות, ואילו לעניין חובת הפיקוח נטען כי אכן מערך הבקרה הנוכחי אינו מספק וכי מתגבש נוהל מפורט בעניין, ובהודעה מעדכנת מיום 17.1.2010 עדכנו המשיבים 2-1 על הנוהל שגובש בנושא ("נוהל הגשת בקשה להפעיל ולקיים מוסד חינוכי - מוסדות פטור" (להלן: הנוהל )). עוד יצוין כי לאחר דיון שני שהתקיים בעתירה, ניתן ביום 15.9.2010 צו על תנאי.

לאחר הגשת תצהיר תשובה מטעם המשיבים 2-1 ועיקרי טיעון מטעם הצדדים, הוסיפו המשיבים 2-1 והגישו הודעה מעדכנת בדבר חוזר מנכ"ל שהותקן ואשר לגישתם יש לו רלבנטיות לסוגיה שעל הפרק, וביום 9.9.2013 הוסיפו והודיעו כי ביום 5.8.2013 פורסם החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), תשע"ג-2013 (להלן: החוק ). בהודעתם ציינו המשיבים 2-1 כי בעקבות פרסום החוק התייתר הצורך בהכרעה בעתירה וכי עליה להימחק.

העותרת מצידה הסכימה כי העניין הפרטני שעולה בעתירה התייתר בעקבות פרסום החוק האמור, המעניק את הבסיס החוקי שלטעמה היה נדרש לצורך ההעברה התקציבית, אך ביקשה כי יינתן פסק דין עקרוני בסוגיית העברת תקציבים ללא בסיס חוקי. בקשה זו נדחתה ובפסק דין מיום 29.9.2013 החליט בית המשפט למחוק את העתירה מבלי להכריע בסוגיות העולות בה לגופן, ואילו שאלת החיוב בהוצאות הועברה לעיוני.

2.

העותרת טוענת בבקשתה לפסיקת הוצאות כי העתירה היא שהובילה את המדינה לפעול לתיקון הליקויים הן בהיבט הסמכות והן בהיבט הפיקוח התקציבי.

המשיבים 2-1 הותירו את הבקשה לשיקול-דעת בית-המשפט - ומכאן שאינם חולקים באופן ממשי כי בנסיבות המקרה נתקיימו אמות-המידה שנקבעו לעניין פסיקת הוצאות (ראו בג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993)), ולאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק מצאתי כי אכן ראוי לפסוק הוצאות לטובת העותרת, משהסעדים להם עתרה ניתנו לה בעיקרם של דברים, וכאמור גם המשיבים 1-2 לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי לא העתירה היא שהובילה לגיבושו של הנוהל או לחקיקתו של החוק.

לעניין סכום ההוצאות יש ליתן משקל לכך שהעתירה היתה תלויה ועומדת כחמש שנים; כי העותרת הגישה בגדרה מספר כתבי טענות; וכי התקיימו בעתירה ארבעה דיונים בפני הרכב.

מנגד יש לקחת בחשבון כי העותרת לא העלתה כל טענה לגבי הוצאותיה בפועל, וממילא גם לא הציגה תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין זה. כן יש ליתן משקל לכך שההליך בא אל קיצו מבלי שנדרשה הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון בכל המסמכים שבתיק ובטענות הצדדים, מצאתי כי ראוי לחייב את המשיבים 2-1 לשלם לעותרת סכום של 12,000 ש"ח בגין שכר-טרחת עורך דין וסכום נוסף של 3,000 ש"ח בגין הוצאות המשפט. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.

3.

מן הבקשות וההודעות שהוגשו עולה כי המשיבים 81 ו-135 עתרו אף הם מצידם לחיוב העותרת בהוצאותיהם. לא מצאתי להיעתר לבקשה זו.

הנחת המוצא אשר על בסיסה העתירה נמחקה הינה כי העותרת קיבלה בעיקרו של דבר את הסעדים להם עתרה, וגם המשיבים 2-1 אינם חולקים כאמור על כך שהנוהל והחוק הותקנו ונחקקו בעקבות הגשתה. על רקע זה כמו גם על רקע העובדה שבמסגרת העתירה ניתן צו על תנאי, הקביעה בפסק הדין כי "במהלך הדיונים שהתקיימו בעתירה שופרו הליכי הפיקוח של משרד החינוך בכל הנוגע לפיקוח התקציבי" והחוק שנחקק בסופו של יום, קשה לקבל את טענת העותרת לפיה יש לפסוק לה הוצאות שכן "לא היה ממש בעתירה מלכתחילה" או כי יש לומר על יסוד השתלשלות הדברים המתוארת כי לא היתה אחיזה לטענות העותרת לגופן (ראו והשוו: בג"ץ 9465/07 "מסע אחר" בע"מ נ' שר התקשורת (31.5.2009); בג"ץ 5319/09 עבדאלקאדר נ' שר הפנים , פסקה 6 (29.9.2009); בג"ץ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (5.1.2005)). אשר על כן בקשת המשיבים 81 ו-135 נדחית.