בג"ץ 2391/11 ROCA LABS INC נ. משרד הבריאות

לפניי בקשה מטעם המשיב לפסיקת הוצאות לטובתו נוכח מחיקת העתירה לבקשת העותרת.

העותרת – כך נטען בעתירה – היא חברה שמושבה בפלורידה שבארצות-הברית, העוסקת בשיווק של תוספי תזונה להרזיה. היא הגישה את העתירה שבכותרת (ביום 27.3.2011) על-מנת שיינתן צו המאפשר לה לייבא את מוצריה לישראל באופן חופשי. העתירה הוגשה לאחר השתלשלות עניינים שאין צורך לתאר את פרטיה, שכללה תפיסה של מוצרים על-ידי המשיב ושחרורם לידי העותרת לאחר הליך משפטי. ביום 18.7.2011 הגיש המשיב את תגובתו המקדמית, שבה נטען כי דין העתירה להידחות על-הסף בהיותה עתירה תיאורטית, ומן הטעם שלא נתקפת בה החלטה מנהלית כלשהי. בתגובת המשיב הוטעם כי חברה אחרת (שביק בע"מ) היא בעלת אישור הייבוא עבור הסחורה נשוא העתירה, וכי מנכ"ל החברה ביקש לבטל את אישור הייבוא שניתן לו. המשיב הדגיש כי הסחורה שוחררה זה מכבר, וכי העותרת עצמה מעולם לא פנתה בבקשה לקבלת אישור לייבא את המוצר לישראל. ביום 15.9.2011 הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה. בבקשה צוין כי העותרת לא הייתה מודעת לכך שמנכ"ל חברת שביק בע"מ ביקש לבטל את אישור הייבוא עבור המוצרים נשוא העתירה.

על-פי החלטתי מיום 13.11.2011 – העתירה נמחקה. עתה נותרה לבירור בקשתו של המשיב לפסיקת הוצאות.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת העותרת באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

ככלל, "מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד" (בג"ץ 5319/09 עבדאלקאדר נ' שר הפנים (לא פורסם, 29.9.2009)). אכן, בעל דין המגיש הליך לבית המשפט צריך להניח כי יריבו יישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כאשר מוגשת תגובה לעתירה ולאחר מכן העותר מבקש למחוק את עתירתו מבלי שזו נתבררה לגוף העניין ומבלי שקיבל את הסעד המבוקש, קמה הנחה בדבר היות העתירה בלתי-מוצדקת (ראו למשל בג"ץ 1710/08 ליסיצה ייבגני נ' משרד הפנים (לא פורסם, 7.1.2010)). עם זאת, לא מדובר בהנחה חלוטה אלא בכלל מנחה, וכל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו, כששיקול מרכזי הוא האם הייתה הצדקה להגשת ההליך מלכתחילה, ומהי הסיבה שהובילה לחזרתו של העותר מעתירתו (ראו בג"ץ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005)).

בענייננו, טענות העותרת בבקשה למחיקת העתירה, כמו-גם בתגובה לבקשה לפסיקת הוצאות, אין בהן כדי לשלול את זכאותו של המשיב להוצאות. כאמור לעיל, העותרת הגישה את עתירתה במטרה לקבל אישור לייבא את מוצריה לישראל באופן חופשי. המשיב נדרש להגיש את תגובתו המקדמית – תגובה מפורטת ומנומקת – ובה טען בין היתר כי דין העתירה להידחות על-הסף, נוכח היותה עתירה תיאורטית ונוכח היעדר החלטה קונקרטית הנתקפת בעתירה. או-אז ביקשה העותרת למחוק את העתירה – מבלי שזו נתבררה לגופה ומבלי שניתן לה הסעד המבוקש – זאת משנתברר לה כי מנכ"ל חברת שביק בע"מ (מי שהייתה בעלת אישור הייבוא) ביקש לבטל את האישור. ברור אפוא כי ההליך הסתיים מבלי שהעותרת באה על סיפוקה מבחינת הסעד שנתבקש, ובעקבות האמור בתגובת המשיב. בנסיבות אלה חל הכלל שלפיו יוזם ההליך יישא בהוצאות הצד שכנגד, ולאחר עיון בטענות העותרת לא מצאתי הצדקה לחרוג במקרה זה מן הכלל.

מיותר לציין כי איני נדרש בגדרי הבקשה שלפניי לטענות העותרת בדבר נזקים שנגרמו למוצריה בעת שאוחסנו אצל המשיב.

לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, את טענות הצדדים ואת היקף ההתדיינות בעתירה זו עד שנמחקה, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאות למדינה בסכום של 4,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההחלטה ועד התשלום בפועל.