בג"ץ 5800/08 אולגה מנדרוס נ. משרד הפנים מינהל האוכלוסין

השופט ס' ג'ובראן :

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת, כי נורה למשיב ליתן טעם מדוע לא תינתן לה אזרחות ישראלית בהתאם לסעיף 4(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות ). במסגרת העתירה מבקשת העותרת צו עשה, לפיו יוסדר מעמדה בישראל לפי סעיף זה.

כעולה מהעתירה, העותרת נישאה למר מנדרוס מיכאל (להלן : הבעל ) לראשונה בשנת 1981 ומנישואים אלו נולד לבני הזוג בן. נישואיהם של בני הזוג לא עלו יפה והם התגרשו, אולם הם נישאו בשנית ביום 28.8.1999, מספר ימים לפני עלייתו לארץ של הבעל. עם הגיעו ארצה, הוענקה לבעל אזרחות ישראלית מכוח היותו בן ליהודי. נקדים ונאמר כי אף בנם של בני הזוג עלה לארץ וקיבל אזרחות מכוח היותו נכד ליהודי.

כעולה מתשובת המדינה, העותרת הגישה בשנת 2002 בקשה לקבלת אשרת עולה, אשר סורבה, בשל החשש שנישואיה לבעלה הינם פיקטיביים, בין היתר לאור העובדה כי בני הזוג נישאו, זו הפעם השלישית, אך כמה ימים לפני עליית הבעל לארץ.

עוד עולה מתשובת המדינה כי העותרת נכנסה לארץ ביום 14.9.2004 בעקבות הזמנת בנה, כי ביום 28.9.2005 הגיעו בני הזוג ללשכת המשיב בתל-אביב לצורך פתיחת תיק אחמ"ש, וכי ביום 30.1.2006 התקיימה ועדה לשכתית בעניין העותרת שבמסגרתה הוענקה לה אשרת א/5 אשר תיוותר בתוקף עד יום 31.1.2007, זאת בהתאם לנוהלי המשיב, לפיהן בנסיבות בהן נערכו נישואין פחות משנה טרם העלייה לישראל, יש להנפיק אשרת א/5 לצורך בחינת הקשר בין בני הזוג.

לאחר עריכת שימוע שהוזמנו אליו בני הזוג, ואשר נכחה בו רק העותרת שכן הבעל שהה ברוסיה באותה העת, וכן לאור הקביעה כי העותרת אינה מנהלת חיים משותפים עם הבעל, הוחלט שלא לשדרג את מעמדה, כל זאת בהתאם לנוהלי המשיב.

לטענת העותרת, המשיב נהג בה בחוסר תום לב משווע, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיה כמי שנישאה ליהודי טרם עלייתו ארצה, כאשר במועד עלייתה זכותה זו כלל לא נידונה ונדחתה בהינף יד ללא כל אבחנה ותוך חריגה מחוקי יסוד במדינת ישראל. את טענותיה מבססת היא על סעיף 4א לחוק השבות.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף, זאת בשל קיומו של סעד חלופי. הסעד המבוקש על ידי העותרת הינו כי מעמדה ייקבע מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות ), העוסק במתן אזרחות לבעל או אישה של אזרח או אזרחית מדינת ישראל, ולא סעיף 4א לחוק האזרחות. נוסחו המתוקן של סעיף 12(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, מסמיך את בתי המשפט המנהליים לדון בעתירות מנהליות שעניינן בהחלטות רשות אשר נתקבלו לפי סעיף 7 לחוק האזרחות. משקיימת ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בעניינה של העותרת 2, לא ייעתר בית משפט זה לבקשתם של העותרים (ראו בג"ץ 3649/08 שמנובה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 20.5.2008)).

אמנם, סמכותם של בתי המשפט המנהליים לדון בעתירות מנהליות איננה גורעת מסמכותו של בית משפט זה. עם זאת, עמד על כך חברי השופט גרוניס כי:

"רק במקרים חריגים ונדירים ביותר ייזקק בית משפט זה לעתירות בנושאים המצויים בסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים. הטעם לכך הוא, בין היתר, כי פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בעתירה מינהלית נתון ממילא לערעור בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים." (בג"צ 2371/04 וולף נ' רשות שדות התעופה בישראל (לא פורסם, 14.3.2004).

על אף הפגמים להם טוענת העותרת בהתנהלותו של המשיב בעניינה, ואיננו מביעים עמדה בענין זה, המקרה שבפנינו איננו נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים את התערבותנו בשלב זה. לעותרת פתוחה הדרך להעלות את טענותיה ולעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בכדי להשיג על ההחלטה להפסיק את הליך התאזרחותה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף.