בג"ץ 1434/20 הנס פיטר הוליגר נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

השופט ד' מינץ:

עניינה של העתירה שלפנינו במקרקעין המצויים בשכונת גילה בירושלים, שהיו רשומים בפנקס השטרות, ספר 2025 דף 5746, הידועים כיום כחלקות 3 ו-4

בגוש שומה 30933 (להלן: המקרקעין ) אשר נקבע לגביהם כי הם "נכסים נפקדים" לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: החוק

או חוק נכסי נפקדים ).

1.

בתמצית הדברים, התנהלו ביחס למקרקעין הליכים משפטיים שונים, סביב סוגיית תחולת החוק עליהם. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, היו המקרקעין רשומים על שם מר חיידר אמין דרוויש (להלן: דרוויש ), תושב בית לחם בעל אזרחות ירדנית, אשר לא נכח באותה עת בישראל. בעקבות המלחמה, נכללו המקרקעין בשטח שהוחלו עליו ביום 28.6.1967 (להלן: המועד הקובע ) המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לפי צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967. בעקבות זאת גם הוחלו הוראות חוק נכסי נפקדים, ובכלל זה סעיפים 1 ו-4, על פיה המקרקעין נחשבים כ"נכס נפקד" החל מהמועד הקובע. בשנת 1970 גם פורסמה כוונה על הפקעת חלק מהמקרקעין ונרשמה הערת אזהרה על ההפקעה. פעולת ההפקעה מומשה רק בשנת 2008.

2.

עניינה של העתירה מתמקד ב-5/8 חלקים מהמקרקעין אשר הועברו לאשתו של דרוויש לאחר המועד הקובע, ונרשמו על שמה לאחר מותו. העותרים, יורשיה החוקיים של האישה, ביקשו להירשם כבעלים של המקרקעין מכוח ירושה (לגבי 3/8 חלקים נוספים מהמקרקעין התגלעו גם כן מחלוקות, שאינן מענייננו). ביום 29.11.2017 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים, כי המקרקעין הם נכס נפקד שהוקנה למשיב 1 (להלן: המשיב ) מהמועד הקובע, ועל כן כל פעולות הרישום שבוצעו בו לאחר התגבשות הנפקדות חסרות נפקות משפטית (ה"פ 42899-11-11; ת"א 4960-08-10). ערעור שהוגש לבית משפט זה, נדחה ביום 29.10.2018 (ע"א 225/18; ע"א 411/18) (להלן: פסק הדין ) לאחר שהוצע לעותרים לפנות לוועדה מיוחדת בבקשה לשחרור המקרקעין לפי סעיפים 28 ו-29 לחוק נכסי נפקדים (להלן: הוועדה המיוחדת או הוועדה ).

3.

ואכן, ביום 3.12.2018 פנו העותרים לוועדה. בחלוף כשנה, משלא נענתה פנייתם, הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה פירטו העותרים את הנסיבות המצדיקות לטענתם שחרור המקרקעין. לחלופין, התבקשה הקצאת נכסי מקרקעין אחרים בשווה ערך המקרקעין לעותרים או תשלום תמורת שומת המקרקעין או תשלום פיצוי. לכל הפחות התבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן מענה לפנייתם לגופו של עניין. דגש רב ניתן בעתירה לכך שבית משפט זה ציין בפסק הדין כי על הוועדה להפעיל את שיקול דעתה "תוך מתן משקל לנסיבות המיוחדות" של המקרה, כאשר העותרים הדגישו כי ציפייתם היא כי יינתן מזור למצוקתם במסגרת הוועדה המיוחדת בהתאם ל"רוח הדברים" שנאמרו בדיון שהתנהל בבית משפט זה.

4.

בתגובתם המקדמית לעתירה הבהירו המשיבים כי המסד העובדתי עליו נשענת העתירה אינו רלוונטי עוד, נוכח החלטה מינהלית שהתקבלה בעניינם לגופו של עניין ביום 27.8.2020, ועל כן לעמדתם ולוּ בשל כך דין העתירה להימחק. כך עדכנו המשיבים בהתפתחויות שחלו מאז הוגשה העתירה: ביום 27.7.2020 נידונה בקשת העותרים לשחרור המקרקעין בוועדה המיוחדת. לבסוף, לאחר שהתבקשו מהעותרים פרטים נוספים ומידע נוסף בדבר "הנסיבות המיוחדות" הנטענות על ידי העותרים, ובתגובה העבירו העותרים מכתב שבו נטען כי אין מקום להוסיף על פני התשתית העובדתית שהוצגה בהליכים שהתקיימו, המליצה הוועדה ביום 24.8.2020 למשיב שלא לשחרר את המקרקעין. בהתאם להמלצת הוועדה, ביום 27.8.2020, הודיע המשיב לעותרים כי נדחית בקשתם לשחרור המקרקעין. עוד ציינו המשיבים כי בהתאם להוראות החוק, המשיב אינו רשאי לשחרר נכס נפקד או לשלם תמורתו ללא המלצת הוועדה.

5.

דין העתירה להימחק. נוכח תמונת המצב העדכנית שהציגו המשיבים, שעה שניתנה זה מכבר החלטת הוועדה המיוחדת בעניינם של העותרים, אין עוד מקום להידרש לעתירה במתכונתה הנוכחית. לא למותר לציין כי אכן, בהתאם להוראות סעיפים 28 ו-29 לחוק, המשיב אינו רשאי לשחרר נכס נפקד בניגוד להמלצת הוועדה. משכך, הסעדים ככל שהם מופנים נגד המשיב, אינם מהסוג אותם יכול לתת בית משפט זה. עוד יצוין כי על אף ציפיית העותרים כי "רוח הדברים" שנאמרו במסגרת פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט זה ובמסגרת פסק הדין, יבואו לידי ביטוי במסגרת החלטת הוועדה, יש להדגיש את המובן מאליו כי בהפעילה את שיקול דעתה הוועדה פועלת באופן עצמאי ורק בהתאם לתשתית העובדתית המונחת לפניה.

העתירה נמחקת אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.