בג"ץ 1460-23 בג"ץ 1460-23

השופט נ' סולברג:

1.העותר נולד בברזיל בשנת 2003, להורים שאינם יהודים. בשנת 2013 התגרשו הוריו; בשנת 2016 התגייר אביו. בהמשך, ביום 28.1.2020, עלה האב לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). ביום 12.8.2022, בחלוף כשנה וחצי, נכנס העותר לישראל באשרת שהייה מסוג ב/2, וכעבור יומיים פנה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, בהיותו בן של יהודי. בקשתו נדחתה; ערר פנימי שהגיש נגד החלטה זו – נדחה אף הוא. סמוך לאחר מכן, הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 35682-10-22); עתירתו נדחתה, בפסק דין שניתן באולם בית המשפט, בתום דיון. בפרוטוקול הדיון צוין, כי עם מתן פסק הדין, ביקש ב"כ העותר "לאפשר לעותר להישאר בישראל ולא לגרשו לאלתר, שכן בכוונתו להגיש ערעור לבית המשפט העליון". נוכח הסכמת ב"כ המשיבים, נקבע כי בשלב זה, הצו המורה שלא להרחיק את העותר מישראל, יעמוד בתוקפו עד ליום 23.3.2023. ואולם, שלא כדבריו, העותר בחר שלא להגיש ערעור, כי אם להגיש את העתירה שלפנינו, שבה טען כי "המוצא האחרון לעותר הוא בפני בית המשפט העליון הנכבד בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק – הן כעתירה על הנחיית היועמ"ש משנת 2001 והן על החלטת בית המשפט קמא בהליכים דנן" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').

2.במסגרת העתירה שלפנינו, מעלה העותר שלל טענות, הן ביחס לנסיבותיו הקונקרטיות, הן ביחס להנחיות היועץ המשפטי לממשלה העוסקות ביישום הוראות חוק השבות. המשיבים סבורים לעומת זאת, כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת "קיומו של סעד חלופי מובהק בדמות הגשת ערעור מינהלי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי".

3.נוכח האמור בתגובת המשיבים, הוריתי לעותר להודיע אם הוא עומד על עתירתו. ביום 2.4.2023, הגיש העותר תגובה, שבה טען כי העתירה נוגעת "לשיקולים בבסיס תקפות הנחיות ו/או תפקידם של יועצים משפטיים וכל זאת כאשר הדבר נוגד באופן מהותי את הכנסת" ועל כן, הוא עומד על עתירתו, ואינו סבור כי יש מקום להגשת ערעור. לצד זאת, ביקש כי נורה על מתן "סעד זמני להותרת העותר במדינת ישראל", או לחלופין, "ליתן אורכה להגשת ערעור – בייחוד בהסתמך על כך שהעתירה הוגשה במסגרת הימים המוקצים לערעור".

בהעדר הסכמה, אין מנוס מהכרעה.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, דעתי כדעת המשיבים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. אמנם, בעתירה שלפנינו העלה העותר טענות מטענות שונות, בהן גם כאלה החורגות מעניינו הפרטני. ברם, אין בכל אלה כדי לגרוע מהסמכות הנתונה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (ראו, בהתייחס לענייננו-אנו: סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), בצירוף פרט 12(9) לתוספת הראשונה שלחוק זה); קל וחומר, שאין בטענות העותר כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מינהליים (כאמור בסעיף 11 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים).

כפי שנקבע לא אחת, במילים ברורות:

"הביקורת השיפוטית המוחלת על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים על 'החלטה של רשות' כוללת בתחומה גם החלטות הנוגעות לנהלים שבאמצעותם מיישמת הרשות את סמכותה או למחדלים בקבלת החלטות אלו. בחינת העניינים שהעתירה מעלה – הנוגעים כאמור בעיקרם לסדרי העבודה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט ולקצב קליטת בקשות המקלט, כפועל יוצא – אינה מצדיקה לטעמי חריגה מהתוויה זו של גדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ומן הכלל הנהוג בפסיקתנו בדבר היזקקות להליכים מן הסוג דנא מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי. זאת, גם נוכח שיקולים כלליים הנוגעים לתכלית שלשמה נחקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים שהעניקה לערכאות אלו סמכות מקבילה לערוך ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, ונועדה ליצור ערכאה דיונית ראשונה לדיון בעניינים מינהליים (בכפוף, כמובן, לסייגים שנקבעו בו), תוך שזכות הערעור לבית משפט זה – נשמרת" (בג"ץ 7501/17 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' שר הפנים, פסקה 13 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות שם (9.5.2018) (ההדגשה הוּספה – נ' ס')).

בשים לב לאמור, ברי כי לעותר עמדה אפשרות לתקוף את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הליך הערעור, ואין בטענות שהעלה כדי להצדיק את הגשת העתירה שלפנינו, תוך עקיפת סדרי הדין הקבועים בכגון דא.

5.הלכה למעשה, למקרא העתירה מתברר כי לא זו בלבד שהעותר מבקש לקבל סעד מבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, אלא מבקש להוֹפכוֹ לערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מינהליים; דא עקא, פעולותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם סדרי הדין. הלכה פסוקה – כלל נקוט בידנו – כי "בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על ידי הערכאות המוסמכות" (ראו מִני רבים: בג"ץ 1430/21 הוכהאוזר נ' תמיר, פסקה 8 לפסק דיני (11.4.2021)). כידוע, במצבים שבהם ניתן להגיש ערעור לבית המשפט העליון – יש לפנות למסלול זה, ולא להגיש עתירה לבג"ץ (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 375 (2017)). כמפורט לעיל, הגשת ערעור כאמור אינה סותמת את הגולל על טענות העותר – לא במישור הפרטני, ולא במישור הכללי.

אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף; טענות הצדדים שמורות להם לעתיד לבוא.

בד בבד עם דחיית העתירה לגופה, גם הבקשה "לסעד זמני" נדחית עמה.

בהתייחס לבקשתו החלופית של העותר, ליתן בידו ארכה להגשת ערעור – אחזור על אשר ציינתי בעבר: "את המובן מאליו נאמר: הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אינה מהווה תחליף להגשת בקשה להארכת מועד, מקום שבו הדבר נחוץ. העתירה אינה עוקפת סדרי דין; אין בכוחה 'לקצר הליכים' ולא 'לעגל פינות'" (בג"ץ 1472/21 גרשמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 4 לפסק דיני (3.3.2021); וראו גם: בג"ץ 1495/23 אלג'ול נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דיני (21.2.2023)). אם העותר מעוניין עתה לנסות את כוחו בהגשת ערעור, יתכבד נא ויפעל בהתאם לסדרי הדין; בהקשר זה, איני מביע כל עמדה.

בנסיבות, העותר ישא בהוצאות המשיבים, בסך של 2,500 ₪.