בג"ץ 149/08 רום גבס חיפוי וקירוי בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבקשת הביטול, הודיעה העותרת למשיבה 2 על בקשתה להישפט בגין העבירות שבגינן נקנסה. בקשה זו לא כללה כל התייחסות לבקשה הקודמת לביטול הקנסות. ביום 23.1.05 , החליט התובע המוסמך במשרד התמ"ת על דחיית הבקשה לביטול הקנסות. בהחלטה צוין, בין היתר, כי העותרת רשאית לבקש להישפט, "וזאת תוך 30 יום מיום קבלת מכתב זה" (ההדגשה במקור).

רק ביום 20.11.05 , בחלוף כתשעה חודשים מיום קבלת החלטת התובע המוסמך, הגישה העותרת למשרד התמ"ת בקשה להישפט. לאחר שהליך זה נמחק, הגישה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה בקשה להארכת מועד לצורך הבקשה להישפט, בהתאם לסעיף 13 לחוק עבירות מינהליות. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, בפוסקו כי לא מתקיים כל טעם מיוחד או הצדק למתן הארכת המועד להישפט. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה אף הוא את הבקשה, וקבע כי אין כל נימוק לאיחור הרב שנפל בבקשת העותרת להישפט, המגיע כדי 9 חודשים. כן קבע, כי על פי סעיף 8א(ה) לחוק עבירות מינהליות, מי שהגיש בקשה לביטול קנס מינהלי, "אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו". על רקע זה נפסק, כי בקשותיה של העותרת להישפט אשר הוגשו בטרם מתן החלטת התובע המוסמך בבקשת הביטול, הינן מוקדמות ונעדרות כל נפקות משפטית לצורך חישוב המועד להגשת בקשה להישפט. מכאן העתירה שלפנינו.

3.טענת העותרת היא, כי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בטל מחמת פגיעה בזכות הגישה לערכאות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי ומחמת חוסר סבירות קיצוני. לשיטתה, יש לראות בהודעתה על רצונה להישפט מיום 22.11.04 כהודעה המבטלת את פנייתה מיום 26.10.04, ולכן כהודעה אשר הוגשה במועד. לחילופין, יש לראות בהודעה זו, בשילוב ההודעה על רצונה להישפט במסגרת בקשת ביטול הקנס מיום 26.10.04, כטעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת על-ידה.

כן טוענת העותרת, כי פירוש דווקני המונע ממנה את זכותה הטבעית להישפט, רק מאחר שהגישה את הבקשה לפני המועד הקבוע בחוק אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, לאפשר למי שעותר לכך לקבל את יומו בבית המשפט. הגשת בקשה מוקדמת להישפט מהווה טעם מוצדק להארכת מועד, ולכן יש להתערב בהחלטת בית הדין הארצי, ולשנותה.

4.דין העתירה להידחות על הסף, בלא שנדרשת תשובה. כלל הוא כי, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והוא נוהג ריסון רב בהתערבות בהחלטותיו. התערבותו בהחלטות בית הדין לעבודה שמורה אך לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק מחייב התערבות לשינוייה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986)). כך ככלל, וכך במיוחד בהחלטות הנוגעות לסדרי הדין ולדרכי ניהול הליכים שיפוטיים, ובכלל זה, החלטות בענין בקשות להארכת מועד להגשת הליך (בג"ץ 674/07 וינברג נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 29.1.07)). ההחלטה הנדונה, הקובעת כי לא מתקיים טעם מיוחד העשוי להצדיק הארכת מועד להגשת בקשה להישפט, רחוקה מלהימצא במתחם התערבות צר זה. טעם עצמאי נוסף לדחיית העתירה על הסף, הינו השיהוי הניכר והלא מוסבר – בן כחצי השנה – מיום מתן פסק הדין על ידי בית הדין הארצי לעבודה ועד להגשת העתירה. לשיהוי זה נילווה מישנה חומרה בענייננו: בקשת ההארכה נוגעת לאיחור בן כתשעה חודשים בהגשת הליך, ונוכח התכלית המיוחדת שבקיום סד הזמנים הקצוב בחוק העבירות המינהליות, שנועד לברר את ההאשמות במהירות ביעילות ובזמן אמת עד כמה שניתן (רע"פ 2547/07 קלמנט נ' משרד התעשיה והמסחר (לא פורסם, ניתן ביום 20.11.07)).

לאור האמור, דין העתירה להידחות על הסף.