בג"ץ 1555/00גיל בן שלמה נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של שימוש בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית בלבד, בניגוד לתקנה 34 לתקנות התעבורה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. על כך הבקשה שלפנינו.

אין חולק כי באותו כביש מספר נתיבים שהימני ביניהם הוא נתיב לתחבורה ציבורית בלבד וכי בהמשך הדרך הופך הנתיב המיועד לתחבורה ציבורית לנתיב רגיל וכי בשלב מסוים חייב נהג המבקש לפנות ימינה, לעבור לנתיב הימני המיועד לתחבורה ציבורית. המקום בו מותר לפנות לנתיב הימני מסומן בחצים בצבע לבן המצביעים על כך שמאותו מקום מותר השימוש בנתיב זה. המבקש פנה לאותו נתיב אלא שהפניה נעשתה 30-50 מטר לפני ה"תפר" שבין הנתיב לתחבורה ציבורית לבין המשכו.

הטענה היחידה שהועלתה על ידי המבקש הן בערכאות הקודמות והן בפנינו היא, כי המעשה נשוא האישום הוא "זוטי דברים". בית משפט השלום קבע, כי לא עומדת לנאשם הגנת "זוטי דברים" ובית המשפט המחוזי ציין כי אף שהגנה זו יכולה לעמוד גם בעבירות תעבורה, אין הוא מוצא כי היא עומדת למבקש במקרה דנן.

אינני סבורה שהשאלה שמעלה המבקש בבקשתו, ראויה להידון בערכאה שלישית. הערכאה הראשונה לא שללה את הגנת "זוטי הדברים" בעבירות תעבורה אלא שלא מצאה שהיא עומדת למבקש. הערכאה השניה קבעה כי הגנה כזו יכולה לחול אף בדיני תעבורה, אלא שאינה חלה במקרה דנן. מכאן, שבשאלה זו אין למבקש על מה להלין, שהרי בעקרון נתקבלה עמדתו. מה שעומד למעשה על הפרק, הוא, שאלת יישום

ההגנה הנ"ל על עובדות המקרה דנן. שאלה כזו אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור.

לגופו של עניין, אעיר למעלה מן הדרוש, כי כאשר מסומנים סימני דרך כחוק, על נהג לציית להם גם אם אין הם עולים בקנה אחד עם שיקול דעתו. האינטרס הציבורי מחייב שלא להשאיר בידי נהגים שיקול דעת במקום בו נקבעו סימנים ותמרורים מחייבים כחוק. נימוקי הערכאות הקודמות להרשעת המבקש ולדחיית ערעורו, מקובלים עלי. לפיכך, נראה כי אין מקום ליתן רשות ערעור גם מהטעם של הסיכויים הקלושים אם בכלל, של הערעור.

הערכאה הראשונה ביטאה את התייחסותה לעבירה בנסיבות הנדונות, לקולא, בעונש הקל יחסית (קנס של 190 ש"ח) ובית המשפט המחוזי סמך ידיו על כך.

הבקשה נדחית.