בג"ץ 1559/05 פלוני נ. שר הפנים

השופטת

ד' ברלינר:

עניינה המקורי של עתירה זו הינו בבקשתו של העותר כי יוענק לו מעמד של אזרח ישראלי. הבסיס לבקשה נעוץ בטענתו של המערער כי הוא שיתף פעולה עם ישראל וסייע לגורמי ביטחון. לעותר, כך לטענתו, היו מספר מפעילים והוא סייע הן באיתור עברייני רכוש והן באיתור עברייני ביטחון ואחרים. בשלב מאוחר יותר בחודש נובמבר 2005 הוסף "ראש" נוסף לעתירה. העותר ביקש לצרף את שר התחבורה כמשיב לעתירה ולהורות לו להעניק לעותר רישיון נהיגה ישראלי. בתאריך 21.2.06 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי ביום 17.1.06 החליטה ועדת המאוימים לאשר הנפקת היתרי שהייה זמניים מתחדשים עבור העותר, בכל פעם לתקופה של שלושה חודשים. משכך, סברה המשיבה כי העתירה מיצתה עצמה ודינה להימחק. העותר עמד על המשך הדיון בעתירה, כאשר למעשה הסעד היחיד שנותר על הפרק הינו הענקת רישיון נהיגה ישראלי. בא-כח העותר הרחיב את הדיבור על הנזק שנגרם לעותר בכך שאיננו מקבל רישיון נהיגה. מדובר במי שעזר למדינת ישראל ולאזרחיה, משום כך הוא איננו מהווה סיכון ולא ייגרם כל נזק אם יינתן לו רישיון הנהיגה המיוחל. המשיבה מצידה עמדה על כך כי אין מקום לתת רישיון נהיגה, לא מן הפן העקרוני שעניינו הוראת החוק המסדירה נושא זה ואף לא מן הפן הפרטני שעניינו הדרך בה מוצא העותר את פרנסתו והשימוש הצפוי ברישיון הנהיגה אם יהיה בידו. לענין העתירה המקורית, הביא בא-כֹח המשיבה לידיעתנו כי עבור העותר הונפקו אכן אישורים של ועדת מאוימים וכי הוא אפילו לא נטל אותם.

לא מצאנו ממש בעתירה זו ודעתנו היא כי דינה להידחות.

באשר לעתירה המקורית – העותר איננו זכאי לקבל אזרחות בישראל ונראה כי לא עשה גם כל מאמץ בכיוון זה. העותר לא צירף פנייה למשרד הפנים לקבלת אזרחות וכבר מטעם זה היה נכון לדחות עתירה זו. מעבר לכך, הטיעון בדבר הסיוע שהעניק למשטרת ישראל איננו מבוסס שעל כן איננו מכניס את העותר לגדרו של סעיף 3ג' לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (כפי שתוקן בשנת 2005). מכל מקום, נראה שהעתירה בנושא זה מיצתה את עצמה כאשר הובהר כי ועדת המאוימים החליטה להעניק לעותר אישורי שהייה מתחדשים בישראל.

הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, נראה כי גם העותר מכיר בכך שראש זה של העתירה שוב אינו עומד על הפרק שעל כן הדיון בפנינו היום התמקד רובו ככולו בשאלת רישיון הנהיגה.

גם בנושא זה לא היה בפי העותר טיעון של ממש. לא זו בלבד שאין לעותר כל זכות מוקנית לרישיון נהיגה ישראלי אלא הכלל הוא הפוך. תקנה 175 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כי "לא יינתן ולא יחודש רישיון נהיגה לתושב אזור כמשמעותו בתקנה 578, אלא אם כן שוכנעה רשות הרישוי, מטעמים מיוחדים, לתתו או לחדשו". לכך מצטרפת תקנה 216 (ה) המפנה למספר תקנות אחרות שבשילובן יחד מצביעות על כך כי רישיונות נהיגה של תושבי האזור אינם מומרים לרישיונות ישראליים. החקיקה המסדירה נושא זה מקורה בהערכת גורמי הביטחון כי מתן רישיונות נהיגה ישראליים לתושבי האזור שקיבלו היתר להתגורר בישראל יכול להיות מנוצל על-ידי גורמי טרור כדי לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה. מסיבה זו לא ניתנים רישיונות נהיגה ככלל. העותר לא הראה כל טעם של ממש שיכול להביא לכך כי רשות הרישוי תחרוג מהכלל לגביו ותעניק לו רישיון.

העתירה נדחית.