בג"ץ 1560/14 חופי יואל עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

העתירה שלפנינו מכוונת לבקשת העותרת להירשם בפנקס הקבלנים של רשם הקבלנים תחת ענפים ראשיים 100 (בנייה) ו-200 (כבישים, תשתית ופיתוח) (להלן: הענפים המבוקשים ).

1.

העותרת היא חברה העוסקת בעבודות הנדסה בנאיות, הרשומה בפנקס הקבלנים בענפי משנה 110 (עפר, חיצוב ופיצוץ), 111 (פיתוח חצרות) ו-210 (עפר). עד לשנת 2002 הייתה העותרת רשומה בפנקס הקבלנים גם תחת הענפים המבוקשים. בעקבות החלטת רשמת הקבלנים (וכיום – רשם הקבלנים, הוא המשיב 4) לבטל בשנת 2002 את רישומה תחת ענפים אלה, ביקשה העותרת לשוב ולהירשם תחתם על בסיס כישוריו של מר חופי יואל, מנהל העותרת. בין השנים 2008-2002 ניהל מר חופי הליכים משפטיים ממושכים נגד החלטות רשמת הקבלנים שהתנתה את רישום העותרת תחת הענפים המבוקשים בכך שמר חופי יעבור סדרת מבחנים מקצועיים. בין השנים 2004-2002 ניגש מר חופי לסדרת הבחינות בענף 200 (כבישים תשתיות ופיתוח), ונכשל בשניים מתוך 11 המבחנים שהוא נדרש לעבור. בעקבות זאת, החליטה רשמת הקבלנים בשנת 2004 כי במקום המבחנים שבהם הוא נכשל, יוכל מר חופי לעבור קורס מקצועי שהוכר על ידי משרד התמ"ת. בשנת 2005 הציג מר חופי אישור לימודים על קורס שעבר במכללה פרטית וביקש על בסיסה להשלים את רישום העותרת. רשמת הקבלנים דחתה את הבקשה לאחר שקבעה כי אין די בקורס זה כדי לזכותו בפטור מהחובה להיבחן בסדרת הבחינות. על החלטה זו הגישה העותרת ערר לוועדת ערר בהתאם לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק רישום קבלנים ). ועדת הערר ביטלה את ההחלטה וקבעה כי אף שרשמת הקבלנים אינה מחויבת לקבל את בקשת העותרת לרישום כפי שהיא, עליה לאפשר למר חופי לגשת לבחינות במקצועות שבהם הוא נכשל בעבר. נקבע כי אם יעבור מר חופי את הבחינות בהצלחה יש להעניק לעותרת את מבוקשה. לצד זאת המליצה ועדת הערר לרשמת "לשקול אם ישנה אפשרות ליתן לעוררת את מבוקשה בנסיבות האמורות, גם מבלי שמר חופי יצטרך לעבור את שתי הבחינות" (להלן: החלטת ועדת הערר משנת 2006 ). בעקבות החלטת ועדת הערר קבעה רשמת הקבלנים כי רישום העותרת כמבוקש על ידה יאושר לאחר שמר חופי יעבור בהצלחה את שתי הבחינות החסרות. על החלטה זו הגישה העותרת ערר נוסף שבו נטען כי נוכח המלצת בית המשפט היה על רשמת הקבלנים לרושמה אף ללא מעבר הבחינות. הערר נדחה על ידי ועדת הערר, לאחר שנקבע כי ככל שמדובר בהחלטה שניתן לערור עליה, הרי שהיא אינה בלתי סבירה. בהמשך לכך, בין השנים 2008-2007 נבחן מר חופי מספר פעמים נוספות. מר חופי עבר בהצלחה בחינה אחת, אך שב ונכשל – ארבע פעמים – בבחינה השנייה שנדרש לה. בשנת 2008 הודיע רשם הקבלנים למר חופי כי מכיוון שלא עמד במבחנים (בפעם הרביעית), בקשתו לרשום את העותרת תחת ענף ראשי 200 נדחית. בשנת 2010 הגישה העותרת ערר לוועדת הערר על החלטת רשם הקבלנים, ובמהלך הדיון בו הובהר כי ביני לביני הפסיק משרד התמ"ת לבצע את הבחינות האמורות. בתום הדיון החליטה העותרת למשוך את הערר. במהלך שנת 2013 שב מר חופי לנהל מגעים עם רשם הקבלנים במטרה לקדם את רישום העותרת בענפים המבוקשים.

2.

מכאן העתירה שלפנינו, שבצידה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים. העותרת מבקשת להורות לרשם הקבלנים לשוב ולרשום אותה בפנקס הקבלנים תחת ענפים ראשיים 100 ו-200 לאלתר; ולחלופין להורות למשיבים לאפשר לה לסיים את הליך רישומה תוך פרק זמן סביר תחת הענפים המבוקשים, שעה שכל שמונע מהעותרת את רישומה בענפים המבוקשים הוא השלמת בחינה אחת. לדברי העותרת, רשם הקבלנים מסרב לאפשר למר חופי להיבחן בבחינה זו על רקע מחלוקת כספית בין משרדי ממשלה שבגינה הופסק קיום בחינות ההסמכה. נטען כי החלטת רשם הקבלנים שלא לאפשר למר חופי להשלים את הבחינה האחרונה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותו לחופש העיסוק ולכבוד; מנוגדת להחלטת ועדת הערר משנת 2006; ומהווה התנהלות חסרת תום לב ובלתי הוגנת. לצד זאת נטען כי הסירוב לאפשר לעותרת לעיין בתוצאות המבחנים שבהם נכשל מר חופי במטרה לאפשר לו להפיק לקחים וכן להשיג על אופן בדיקתם פוגעת שלא כדין בזכות העיון והטיעון העומדת לה.

3.

המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי ניקיון כפיה של העותרת ובשל קיומו של סעד חלופי. ראשית, נטען כי העותרת לוקה באי-ניקיון כפיים, מכיוון שהיא נמנעה מלפרט בכתב העתירה את המשך ההליך המשפטי בעניינה שבו נסתם הגולל על טענותיה, ובתוך כך את העובדה שרשמת הקבלנים נדרשה להחלטת ועדת הערר משנת 2006 והחליטה שלא לקבל את ההמלצות שהוצעו בו, ושעל החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערר אשר נדחה לאחר שנקבע כי החלטת רשמת הקבלנים אינה חורגת ממתחם הסבירות. עוד נטען כי העותרת נמנעה מלציין כי מר חופי כלל לא ניגש לבחינות בענף 100 אלא רק לבחינות בענף 200, ומכאן כי אין כל בסיס, אף לשיטת העותרת, לרושמה בענף 100. לצד זאת, נטען כי לעותרת עומד סעד חלופי, שכן על החלטת רשם הקבלנים בעניין רישום קבלנים ניתן לערור לוועדת ערר בהתאם לחוק רישום קבלנים. במקרה דנן צוין כי העותרת אף נקטה בהליכים בהתאם לחוק זה לפני כארבע שנים. לבסוף טוענים המשיבים כי העתירה לוקה בשיהוי ומעלה טענות ביחס להחלטות שנתקבלו לפני שנים רבות.

4.

לאחר שעיינו בעתירה ובצרופותיה נחה דעתנו כי דינה להידחות על הסף. כידוע, "דין והלכה הם מימים ימימה, כי במקום שלעותר עומד סעד חלופי ראוי ויעיל לפני ערכאת שיפוט אחרת, לא יידרש בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה" ( בג"ץ 6274/03

מילאד נ' מדינת ישראל (22.12.2003)). סעיפים 9 ו-11 לחוק רישום קבלנים קובעים כי אדם הרואה עצמו נפגע מהחלטת רשם הקבלנים רשאי לערור על כך לפני ועדת ערר, וכי החלטת ועדת הערר נתונה לערעור לפני בית משפט לעניינים מינהליים. בענייננו, כלל טענות העותרת מכוונות אל החלטות רשם הקבלנים, ובעניין זה עומד לה אפוא סעד חלופי בדמות הגשת ערר לוועדת הערר. במקרה דנן העותרת אף פעלה הלכה למעשה במתווה האמור והגישה עררים על ההחלטות נושא העתירה – עררים אשר נדחו או נמחקו לפני שנים מספר. דבר קיומם של חלק מהליכים אלה לא צוין בעתירה שלפנינו. כידוע, הימנעות מפירוט מכלול העובדות הרלוונטיות עשויה כשלעצמה להצדיק כשלעצמה את דחיית העתירה על הסף (ראו, למשל, בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה , פ"ד מא(1) 409, 410 (1987)).

נוכח קיומו של סעד חלופי, העתירה נדחית על הסף. העותרת תישא בתשלום הוצאות המשיבים בסך 2,500 ש"ח.