פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
166/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
העותר:
יוסף זיאדנה
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
2. הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית
בנגב
3. שר הפנים
4. שר הבינוי והשיכון
5. משטרת ישראל - מחוז דרום
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד ארז ביטון
בשם המשיבים:
עו"ד הדס ערן
פסק-דין
השופט י' עמית :
עניינה של העתירה בצו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: החוק ) , שהוציאה המשיבה 1 (להלן : המשיבה ), בנוגע למקרקעין עליהם הקים העותר את ביתו.
1.
ביום 28.3.2017, הוציאה המשיבה צו לסילוק יד ופינוי המקרקעין עליהם נבנה ביתו של העותר,
תושב הפזורה הבדואית, בו הוא מתגורר יחד עם משפחתו . שבוע לאחר קבלת הצו, הגיש העותר בקשה לביטולו, אך בקשתו נדחתה על-ידי המשיבה. ביום 10.5.2017, הגיש העותר בקשה לביטול הצו לבית משפט השלום ויחד עמה בקשה למתן צו זמני המעכב את ביצוע הפינוי. ביום 17.5.2017, ניתן על ידי בית משפט השלום צו זמני במעמד צד אחד לעיכוב הפינוי עד להחלטה אחרת, וזאת נוכח הצהרת העותר לפיה המבנה עומד על תילו למעלה משלוש שנים. נבהיר לקורא כי סעיף 4(א) לחוק מאפשר הוצאת צו סילוק יד ופינוי בנוגע לקרקע לא יאוחר משלוש שנים ממועד תפיסתה. לאחר דיון במעמד הצדדים, במהלכו הוגשו לבית המשפט תצלומי אויר, התברר כי הצהרת העותר אינה אמת, ומאחר שהעותר לא הניח כל טעם אחר להמשך עיכוב הפינוי, הצו הזמני בוטל בהחלטה מפורטת מיום 5.12.2017. על החלטה זו, הוגשה בקשה לעיון חוזר אשר נדחתה.
2.
בקשת רשות ערעור על החלטות אלו הוגשה לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתה נטען כי העותר לא התכוון למסור הצהרה מוטעית, אלא נקלע לטעות בתום לב. עוד נטען כי זכויותיו של העותר עלולות להיפגע עם ביצוע הפינוי, במיוחד לאור האכיפה הבררנית של הרשות. בקשה זו נדחתה, והוחלט כי אין מקום להורות על סעד זמני.
3.
עוד ההליך העיקרי תלוי ועומד בבית משפט השלום, מיהר העותר להגיש את העתירה שבפנינו. העותר טען כי משך עשרות שנים הרשויות אינן פועלות למען הסדרת הקרקעות בשטח מושא הצו ובשטחים הסמוכים לו, בהם גרים בני משפחת אלזיאדנה, אליה משתייך העותר. העותר טען לאכיפה סלקטיבית בעניינו, וכי אוזלת ידה למצוא פתרון הולם לבעיית התושבים הבדואים, הובילה אותו, בלית ברירה, לבנייה בלתי חוקית. לשיטתו, ביצוע צו הפינוי יפגע קשות בכבודו ובכבוד בני משפחתו הגרים עמו. במסגרת העתירה, מתבקש בית משפט זה להשהות את צו הפינוי עד להסדרת זכויותיו של העותר במקרקעין.
4.
מנגד, המשיבות טענו כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. המשיבות הדגישו כי העותר קיבל את יומו בבית המשפט, טענותיו זכו לבירור בפני שתי ערכאות ולשיטתן דומה כי העותר מנסה לעקוף את ההליך התלוי ועומד בעניינו.
5.
דין העתירה להידחות על הסף.
שנינו ולמדנו כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין שניתנים בערכאות הדיוניות (ראו: בג"ץ 5849/04 סיבוני נ' מדינת ישראל (23.9.2004); בג"ץ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (22.4.2002)). עיון בעתירה מוביל למסקנה כי העותר מבקש 'לעטוף' את עניינו הפרטני בטענות עקרוניות, אף שמטרתו האמתית היא ביטול הצו המורה על סילוק יד ופינוי הקרקע.
מבדיקה במערכת 'נט המשפט' עולה כי בית משפט השלום הורה על מחיקת ההליך העיקרי שניהל העותר בשל חוסר מעש, לאחר שהעותר נמנע מלהגיש הודעת עדכון בדבר המשך ההליכים בתיק בהתאם לבקשות בית המשפט. אשר על כן, דומה כי העתירה דנן היא בבחינת ניסיון לעקוף את ההליכים המתנהלים בפני הערכאה הדיונית בניגוד לסדרי הדין. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב למועד הגשת העתירה ולאופן התנהלותו של העותר בהליך העיקרי, ובמיוחד לאחר שבקשות העותר לסעד זמני, אשר זכו לבירור מקיף בשתי ערכאות, נדחו (ראו מקרים דומים שנדונו בבית משפט זה: בג"ץ 9755/16 אבו ראשד נ' רשות מקרקעי ישראל (4.1.2017); בג"ץ 2403/15 אלזיאדנה נ' מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (8.6.2015)).
6.
לאור האמור, העתירה נדחית.
העותר ישא בהוצאות המשיבים בסך 2,500 ₪.
ניתן
היום, כ"ז בניסן התשע"ח (12.4.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט