בג"ץ 1730/21 מנסור עבדאלפתאח פהמי ואח' נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

בעתירה שבכותרת תוקפים העותרים הפקעת קרקע שבוצעה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: החוק ), באמצעות תעודת רכישה שנחתמה, לפי סעיף 2 לחוק, בשנת 1954. לטעמם, ההפקעה "בטלה מעיקרה" משום שהיא לא עמדה בתנאים המהותיים לביצועה, כמפורט בסעיף 2(א) לחוק.

נוכח מועד ההפקעה, התרתי לעותרים לנמק "מדוע לא תידחה עתירתם על הסף בשל השיהוי בהגשתה" – ואלה השיבו כי "אי מודעות לשאלת ההפקעה לקרקע הנפקעת לא הובאה לידיעת העותרים המקוריים ולא מי שבא אחריהם" (פסקה 4 ל"נימוקי העותרים"; ראו גם פסקה 11); כי הם נהגו לאורך השנים מנהג בעלות, שהעיד כי אינם מוותרים על זכויותיהם במקרקעין; וכי המשיבים לא ביצעו פעולות כלשהן במקרקעין, כך שלא התקיים שיהוי סובייקטיבי.

2.

בתגובה, טענו המשיבים כי דין העתירה לדחייה על הסף, ולגופה.

לדבריהם, ישנן עדויות רבות לכך שהעותרים, "או למצער חלקם", ידעו זה מכבר על ההפקעה, ואף פעלו בעניינה מול הרשויות. כך, למשל, "לא מן הנמנע" שמכתבי תשובה ששלחה משיבה 1 (להלן: רשות מקרקעי ישראל ) לשניים מבעלי הקרקע, בשנת 1962, "בהתיחס לתביעתך לרשות הפיתוח למתן פיצויים", עסקו בהפקעה מושא העתירה דנן. חוזה מכר שנערך בשנת 1995 בין עותר 1, לעותרים 2-10 (נספח 1 לעתירה) מתייחסת מפורשות להפקעה; ונספח 1 לעתירה מעיד כי ב"כ העותרים פנה בשמם לרשות מקרקעי ישראל בנוגע למקרקעין כבר בשנת 2001, זכה למענה, אך שב ונדרש לעניין רק בשנת 2015. אל השיהוי הסובייקטיבי מצטרף, לדעת המשיבים, שיהוי אובייקטיבי, שכן "בחלוף שנים כה רבות ממועד ההפקעה אין בידי המשיבה את כלל המסמכים הנוגעים לדבר" – ואינטרס ההגנה על שלטון החוק תומך אף הוא בדחיית העתירה: "משהודעת הרכישה פורסמה כדין והמקרקעין נרשמו על שם רשות הפיתוח לפני שנים כה רבות", יש לשמור על וודאות המרשם. בנוסף, המשיבים סבורים שיש לדחות את העתירה גם בשל חוסר ניקיון כפיים, ובשל אי צירוף צדדים רלוונטיים: בעלי זכויות נוספים במקרקעין, והאפוטרופוס לנכסי נפקדים ("נוכח העבודה שעובר להפקעת המקרקעין הם באו בגדר נכס נפקד"). בשולי תגובתם, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהעדר ראיות הסותרות במישרין את תעודת הרכישה, המעידה על התקיימות תנאי סעיף 2 לחוק.

3.

דין העתירה להידחות על הסף – נוכח השיהוי בהגשתה. מבלי להידרש להוכחות-לכאורה בדבר ידיעה מוקדמת בהרבה, די בפעילות העותרים בשנת 2001 כדי להעיד על שיהוי סובייקטיבי משמעותי בהגשת העתירה אך בשנת 2021. חשוב מכך, "אופי הטענות שמועלות בעתירה הן כאלה שבירורן הופך להיות קשה ואף בלתי אפשרי במהלך השנים" – והמשיבים אכן טענו כי השיהוי בהגשתה יצר, במקרה שלפנינו, "נזק ראייתי ממשי ורב". בנסיבות אלה, ובהתחשב במעמדה הראייתי של תעודה שניתנה לפי סעיף 2 לחוק, די בכך כדי לחרוץ את גורל העתירה לשבט (ראו והשוו, בג"ץ 3626/14 נקד נ' מנהל מקרקעי ישראל , פסקה 6 (26.1.2015); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח , פסקאות 15-17 (29.5.2014))).

נוכח תוצאה זו, איני מוצא להידרש לטענות המשיבים באשר לסיווג המקרקעין כנכס נפקד – ואסתפק בהפניה לפסקה 4 לתגובתם, לפיה "ככל שהעותרים יספקו את כלל המסמכים הרלבנטים הנדרשים [...] ניתן יהיה לבחון האם יש מקום בנסיבות העניין לשקול מתן פיצוי כספי בשל ההפקעה".

4.

העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.