בג"ץ 3626/14 יורשי אניסה סלים נקד נ. מנהל מקרקעי ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

העתירה שבפנינו נסבה על הפקעת קרקע לפי הוראות חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי "ג-1953 (להלן: חוק הרכישה ). העותרים מעלים טענות שונות כנגד תוקפה של פעולת ההפקעה שנעשתה לפני יותר מששים שנה. בפתח הדברים התעוררה אפוא השאלה האם יש מקום לדחות את העתירה לגופה או לדחות אותה על הסף מחמת שיהוי.

עיקרי התשתית העובדתית

2.

העתירה, שהוגשה בשנת 2014, נסבה על הפקעת קרקע שנעשתה לפי חוק הרכישה. הודעת שר האוצר בעניין לפי סעיף 2 לחוק הרכישה פורסמה ביום 31.12.1953. במהלך השנים שחלפו מאז, הבעלים המקוריים של הקרקע לא תקפו את חוקיות ההפקעה, אם כי ניהלו משא ומתן לפיצוי בגינה. העתירה הוגשה בסופו של דבר על-ידי יורשיהם. המשיבים בעתירה הם מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, רשות הפיתוח, וכן קיבוץ אפק שהקרקעות נשוא העתירה הוקצו לו עוד בשנות החמישים.

3.

חלק גדול מן הטענות שבעתירה מכוונות כנגד חוקיותו של צו ההפקעה המקורי. העותרים טענו כי שר האוצר לא חתם בפועל על תעודת הפקעה. בנוסף לכך, נטען שלא מתקיימים התנאים להפקעה הקבועים בסעיף 2 לחוק הרכישה, ובכלל זה שהבעלים המקוריים החזיקו במקרקעין במועד הקובע (1.4.1952), שהמקרקעין לא הוחזקו על-ידי המדינה במועד ההפקעה ושמטרת ההקצאה לא הייתה לצורך חיוני. לבסוף, העותרים טוענים כי יש לבטל את ההפקעה מכיוון שהמטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע מוצתה (בהפניה לבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: עניין קרסיק )).

4.

המשיבים סבורים כי אין ממש בטענותיהם של העותרים כנגד מעשה ההפקעה. עם זאת, עוד בפתח הדברים, הם טוענים כי דין העתירה

להידחות מחמת שיהוי, בשים לב לכך שהוגשה לאחר שחלפו עשרות שנים מאז בוצעה ההפקעה.

דיון והכרעה

5.

לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים שבהם אין מוצא מדחיית העתירה שהוגשה מחמת שיהוי.

6.

אכן, במישור העקרוני, דחיית עתירה על הסף מחמת שיהוי עשויה לעורר אי-נחת, מאחר שמשמעות הדברים היא חסימת בירורן של טענות לפני שאלה הוערכו לגופן. אולם, לעתים, אין מוצא מכך. זאת, בעיקר, כאשר לשיהוי הסובייקטיבי, היינו להשתהות העותרים מבלי שהיה טעם טוב לדבר, נוסף גם שיהוי אובייקטיבי, היינו כאשר העיכוב בהגשת העתירה גרם נזק למשיבים – בין משום שנפגעה יכולתם להציג ראיות ובין בשל הסתמכותם על הפעולה המינהלית ושינוי מצב הדברים בשטח. אלה הם פני הדברים במקרה שבפנינו. העותרים לא הציגו כל טעם של ממש לכך שתקיפת ההפקעה נעשית רק עתה, בשים לב לכך שבנסיבות העניין לא נשמעה כל טענה באשר לאי-מודעותם של העותרים להפקעה. להיפך, כפי שכבר צוין, מהמסמכים שהוצגו בפנינו עולה כי במהלך השנים בעלי הקרקע ומורישיהם ניהלו משא ומתן בנוגע לפיצוי בגין ההפקעה. מעבר לכך, וחשוב הרבה יותר, אופי הטענות שמועלות בעתירה הן כאלה שבירורן הופך להיות קשה ואף בלתי אפשרי במהלך השנים. כך למשל, העדרם של מסמכים מתיק הרשות לאחר עשרות שנים אינו מעיד, כשלעצמו, על אי-תקינות (גם אם רצוי לשאוף לכך שלא יתרחש). בירור של ממש בדבר מצב ההחזקה בקרקע בראשית שנות החמישים מעורר אף הוא קשיים ניכרים בשלב הנוכחי (ראו: ע"א 517/85 הממונה על ווקף הכנסייה המרוניטית בישראל נ' רשות הפיתוח , פ"ד מב(1) 696, 703 (1988); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח , פסקה 17 (29.5.2014) (להלן: עניין שוואהנה )). אין צורך אף להכביר מלים על הסתמכותם של כל הנוגעים בדבר על מעשה ההפקעה, לרבות בכל הנוגע להקצאת הקרקעות לצד שלישי.

7.

בנוסף, יש לדחות את טענות המערערים בנוגע להחלת העיקרון שנקבע בעניין קרסיק על עניינם. למעשה, אפילו היינו מחילים את העיקרון שנקבע בעניין קרסיק על הפקעות מכוח חוק הרכישה, דעה שפסיקתו של בית משפט זה אינה נוטה אליה, הרי שמכל מקום הייתה נדרשת לשם כך חקיקה שתיישם את העיקרון ותקבע תנאים להחלתו (עניין שוואהנה , בפסקה 18).

8.

ניתן להבין את כאבם של יורשי המנוחים, המשקפים – כפי שהדברים נראים –

גם את צערם של הבעלים המקוריים של הקרקע על הפקעתה . עם זאת, אין בידינו להושיט להם סעד בעת הזו. אין צריך לומר כי הדרך לקבל פיצוי בגין הקרקעות עודה פתוחה בפניהם.

9.

העתירה נדחית. אין צו להוצאות.