בג"ץ 3490-22 בג"ץ 3490-22

השופטת י' וילנר:

1.עניינה של העתירה שלפנינו בדרישת העותרות כי תבוטל הפקעת מקרקעין שבוצעה לפני כשבעים שנה מכוח סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: החוק).

רקע

2.ביום 11.3.1954 הודיע שר האוצר כי נתקיימו ביחס למקרקעין מושא העתירה (להלן: המקרקעין) התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק; וכי המקרקעין יקומו לקניין רשות הפיתוח (המשיבה), החל ממועד ההודעה (שלהלן תיקרא גם: התעודה). בהתאם, מזה עשרות שנים המקרקעין הם חלק מקרקעות המשבצת של מושב 'ירחיב' שבשרון, ומשמשים לצורך חקלאי.

3.העותרות טוענות כי הן היורשות של בעל המקרקעין המקורי, אביהן המנוח; וכי יש להורות על ביטול ההפקעה משום שכבר במועד ביצועה לא התקיימו התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק. בתוך כך, טוענות העותרות כי אביהן החזיק במקרקעין מאז שנת 1942; וכי המקרקעין כלל לא נדרשו לצרכי פיתוח חיוניים. עוד טוענות העותרות, כי גם לאחר ההפקעה לא נעשה במקרקעין שימוש שנועד להגשים צרכי פיתוח חיוניים, ולפיכך יש לבטלה. לעניין זה טוענות העותרות כי יש "למלא חסר" בחוק, כלשונן, על דרך של הוספת תנאי שלפיו אי-מימוש מטרת ההפקעה מצדיק את ביטולה.

4.המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על-הסף מחמת השיהוי הכבד שנפל בהגשתה; ומחמת אי-צירוף משיבים רלוונטיים – האפוטרופוס לנכסי נפקדים (משום שבמועד הפקעת המקרקעין הם כבר נחשבו ל'נכס נפקד' לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950), וכן מושב ירחיב (משום שהמקרקעין הם חלק מקרקעות המשבצת שלו). לגוף הדברים נטען, בין היתר, כי תעודת ההפקעה שהוציא שר האוצר ביחס למקרקעין היא "עדות חותכת" לאמיתות העובדות המפורטות בה, כך שעל המבקש לסתור אותה מוטל נטל ראייתי כבד, שהעותרות לא הרימו. עוד נטען, כי בהתאם לפסיקה, שימוש חקלאי בקרקע נחשב 'צורך חיוני' לעניין סעיף 2 לחוק; כי הטענה שלפיה יש להוסיף לחוק תנאי בדבר ביטול ההפקעה במקרה של אי-מימוש מטרתה – כבר נדחתה בפסיקה; וכי במועד הרלוונטי, המקרקעין נחשבו ל'נכס נפקד' ולא היו בבעלות אביהן של העותרות, ומשכך, אין בטענותיהן כדי להועיל להן.

דיון והכרעה

5.דין העתירה להידחות על-הסף מחמת שיהוי כבד שנפל בהגשתה; מחמת אי-צירוף משיבים רלוונטיים; וכן לגופה.

העתירה הוגשה בחלוף כ-70 שנה ממועד הפקעת המקרקעין, ולא הוצג טעם כלשהו לשיהוי הניכר בהגשתה, ודאי לא טעם טוב. בנסיבות אלו מתקיים היסוד הסובייקטיבי של השיהוי במלוא עוזו. אשר ליסוד האובייקטיבי של השיהוי – ברי כי תקיפת ההפקעה בחלוף עשרות שנים פוגעת באופן ממשי ביכולתה של המשיבה להציג ראיות התומכות בחוקיות ההפקעה (ראו: בג"ץ 3626/14 נקד נ' מנהל מקרקעי ישראל, פס' 6 (26.1.2015); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח, פס' 17 (29.5.2014)). זאת ועוד: בענייננו ננקטו פעולות שונות בהמשך להפקעה, וגורמים שונים הסתמכו על מצב הדברים שנוצר בעקבותיה. כך, כפי שעולה מתגובת המשיבה, המקרקעין מצויים מזה עשרות שנים במושב ירחיב, בהתאם להסכם משבצת שנחתם בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל (כתוארו במועד חתימת ההסכם) והסוכנות היהודית לארץ-ישראל. גם בחינה של מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לשלטון החוק אם תידחה העתירה אך מחמת השיהוי בהגשתה, מחזקת את המסקנה כי דין העתירה להידחות על-הסף, שכן לא נראה כי בענייננו, הותרת ההפקעה על כנה תפגע בשלטון החוק (ראו: בג"ץ 3/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה-צפת נ' שר הפנים, פס' 11 (26.12.2005)).

כמו כן, דין העתירה להידחות על-הסף מחמת אי-צירוף משיבים רלוונטיים, שכן ברי כי קבלתה תשליך במישרין על מושב ירחיב, שכאמור, המקרקעין נמצאים בתחומו ובשימושו.

6.נוסף על כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות אף לגופה.

כידוע, היקף הביקורת השיפוטית על הפקעות מכוח החוק מצומצם במיוחד. בהתאם לפסיקה המושרשת, תעודה שמוציא השר מכוח החוק משמשת "עדות חותכת" לאמיתות המפורט בה, "ואין אפשרות מעשית לתקוף את חוקיותה" (ראו: ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל, פס' 6 לפסק דינה של השופטת ד' בייניש (27.4.2006); וכן ראו: בג"ץ 5/54 יונס נ' שר האוצר, פ"ד ח 314, 317 (1954); עניין שוואהנה, בפס' 15). משכך, על העותרות נטל ראיה כבד ביותר ברצותן לסתור את תוכן התעודה ולהוכיח כי ההפקעה לא נעשתה לצרכי ציבור חיוניים. העותרות לא הרימו נטל זה, אף לא בקירוב. גם טענת העותרות כי יש לקרוא לתוך החוק תנאי שלפיו אי-מימוש מטרת ההפקעה מצדיק את ביטולה, דינה להידחות שכן טענות דומות כבר נדחו בעבר על-ידי בית משפט זה (ראו: ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח, פס' 7 (18.4.2012); עניין שוואהנה, בפס' 18; עניין נקד, בפס' 7).

7.מכל הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבה בסך של 4,000 ש"ח.