בג"ץ 178/05 עמותת בצדק - מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ. מנכ"ל

1.לפני בקשה מטעם המבקשת לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה בבדיקת חוקיותו של תיקון (מספר 2) לנוהל הקצאת קרקעות ומבנים בפטור ממכרז ללא תמורה או בתמורה סמלית מיום 22.6.04 (להלן: הנוהל), המורה על הפסקת חברותם של נבחרי ציבור בוועדת ההקצאות הממליצה על הקצאת מקרקעין לצרכי ציבור. המבקשת טענה בעתירתה כי התיקון נעשה על-ידי המשיב 1, בחוסר סמכות, ותוך שנפלו פגמים מהותיים בתוכנו והליך התקנתו. המבקשת טענה עוד, כי ביום 14.11.04 פנתה לראשונה למשיב 1 ולמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה אך לא זכתה למענה על פניותיה. בשלב זה הוגשה העתירה דנן. הגשת תגובתם של המשיבים לעתירה נדחתה בהחלטת בית משפט זה נוכח הודעת המשיבים על שקילת אפשרות שינוי הנוהל נשוא העתירה. הנוהל אכן תוקן ביום ה-4.9.2005 (להלן: הנוהל המתוקן) באופן שעונה לכאורה על הסוגייה המרכזית שהועלתה בעתירה דנן, שכן הנוהל המתוקן מתיר לכל רשות מקומית, על פי שיקול דעתה, למנות ועדת משנה המורכבת רק מנציגי ציבור לעניין הקצאת הקרקעות. לפיכך התייתרה העתירה ונמחקה לבקשת המבקשת בהחלטתי מיום 2.3.2006. למרות מחיקת העתירה עמדה המבקשת על פסיקת הוצאותיה לחובת המשיבים 2-1.

2.המבקשת טוענת בבקשתה שלפני, כי פניותיה למשיבים נותרו ללא מענה ולכן נאלצה לפנות לבית משפט זה. לטענת המבקשת, אין חולק כי הגשת העתירה היא שהובילה לשינוי מדיניות המשיבים 2-1 לעניין תיקון הנוהל וקבלת הסעד המבוקש. המבקשת מוסיפה כי על פי הפסיקה הקיימת, שעה שהתנהלות המשיבים עובר להגשת העתירה הייתה פגומה ותוקנה לאחר הגשת העתירה או בעקבותיה, זכאית היא לפסיקת הוצאותיה ואפילו רק זרזה העתירה את הטיפול בעניין. המבקשת מציינת עוד, כי עובר להגשת העתירה לא פעלו המשיבים 2-1 כלל לעניין תיקון הנוהל, וכן מציינת היא את המשאבים הרבים שהשקיעה בטיפול בעתירה דנן. לפיכך טוענת המבקשת כי על המשיבים 2-1 לשאת בהוצאותיה.

3.המשיבים 2-1 מתנגדים בתגובתם לבקשת המבקשת. לטענתם, הסעד שהתבקש בעתירה דנן אינו הסעד שהתקבל. בעתירה התבקש ביטול תיקון 2 והשבת המצב לקדמותו, היינו, קיומה של ועדת הקצאות מעורבת המורכבת מבעלי תפקידים ונבחרי ציבור. לעומת זאת, הנוהל המתוקן שהותקן בפועל מאפשר לרשות המקומית להקים ועדת משנה לענייני הקצאות המורכבת מנציגי ציבור בלבד בצד ועדה המורכבת מנושאי תפקידים בלבד אשר חובה לקיימה בדין. המצב המשפטי לא חזר, אפוא, לקדמותו. המשיבים 2-1 טוענים בנוסף, כי לא העתירה דנן היא שהובילה לתיקון הנוהל, אלא דווקא פניות רבות שהתקבלו אצל המשיבים ואף עתירה אחרת שהוגשה בעניין נשוא העתירה (בג"צ 10284/04, מיום ה-14.11.2004) עובר לפניית המבקשת ועובר להגשת העתירה דנן. גורמים אלה הם שהניעו את הליך תיקון הנוהל. כמו כן טוענים המשיבים 2-1 כי על פי תרשומת פנימית, פנייתה של המבקשת אל המשיב 1 נענתה בתשובת ביניים ביום 2.12.04, קודם להגשת העתירה. לאור כל זאת טוענים המשיבים 2-1 כי בנסיבות העניין בהן לא הייתה למבקשת זכות קנויה לקבלת הסעד שהתבקש על ידה וכאשר לא העתירה היא שהובילה לתיקון הנוהל כאמור, לא נמצא צידוק בהגשת העתירה דנן ועל כן לא זכאית המבקשת לפסיקת הוצאותיה. יצוין עוד, כי משיב מס' 3 השאיר את עניין החיוב בהוצאות לשיקול דעת בית המשפט זה.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו, ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המבקשים עתרו לביטולו של תיקון 2 לנוהל, כך שוועדות ההקצאות ישובו למנות בין חבריהן נבחרי ציבור בהתאם לנוהל המקורי. העתירה אמנם התייתרה ונמחקה בעקבות תיקון נוסף של הנוהל, אולם שוכנעתי כי הליך התיקון החל עובר להגשת העתירה דנן ואף עובר לפנייתם הראשונה של המבקשת אל המשיבים. זאת, בין היתר, עקב פניות שפנו גורמים שונים אל המשיבים באותו העניין, כך שלא העתירה היא שהובילה בהכרח לשינוי בעמדת המשיבים. ביטוי לכך ניתן למצוא בתיקונים נוספים של הנוהל, שאינם קשורים כלל לטענות שעלו בעתירה. בנסיבות אלו,

לא מצאתי כי נתקיים קשר סיבתי מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. על כך יש להוסיף כי במצבים מסוימים ניתן לקבוע, שיש בקבלת סעד על בסיס שונה מזה שהתבקש בעתירה משום מסקנה, כי למעשה העותר לא זכה לסעד לו עתר (השוו בג"ץ 5786/04 אדוארד ברודסקי נ' שר הפנים (טרם פורסם), החלטה מיום 6.7.06). המשיבים בעניינינו היו נכונים למצוא פתרון לסוגיה המרכזית שהועלתה בעתירה, וזאת מבלי לקבל את עמדת העותרים. תיקון הנוהל לא החזיר את המצב לקדמותו במובן זה, שוועדות ההקצאות מונות גם לאחריו נושאי תפקידים בלבד. החידוש הינו ברשות הנתונה לרשות המקומית להקים וועדת משנה ממליצה, המונה נבחרי ציבור, כך שהתיקון נעשה על בסיס שונה לגמרי מזה שהתבקש בעתירה. במצב דברים זה, בו לא הוכח כאמור קשר מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד ובשים לב לכך שהסעד שנתקבל בעתירה לבסוף לא היה זה שנתבקש, דין הבקשה לפסיקת הוצאות, להידחות.