בג"ץ 5786/04 אדוארד ברודסקי נ. שר הפנים

1.לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך באי-הסדרת מעמדה של העותרת 3, בתה הביולוגית של העותרת 2 ובתו המאומצת של העותר 1, יהודי אשר עלה לארץ וקיבל אזרחות מכוח שבות. ביום 29.12.2002 פנו העותרים לראשונה למשרדי המשיבים בבקשה להכיר בזכותה של העותרת 3 למעמד עולה ולקבלת אזרחות ישראלית. על פי הנטען, על אף תזכורות רבות שנשלחו מטעם העותרים ועל אף שימוע אליו זומנו העותרים בלשכת המשיב 2, לא נתקבלה לטענתם תשובה מהותית לבקשתם. העותרים טוענים כי לאור הזמן הרב שחלף מיום הגשת בקשתם ובהיעדר התייחסות עניינית מצד המשיבים, וכן נוכח הגיע גיל גיוסה של העותרת 3, החליטו להגיש את העתירה דנן ביום 20.6.2004. התגובה לעתירה היתה כי אין מקום להעניק לעותרת 3 אזרחות מכוח שבות שכן הדין אינו מחייב זאת, ובדיקה מהותית של הקשר בין עותרת 3 לבין עותר 1 אינה מצדיקה זאת בנסיבות המקרה. בדיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 2.10.2005 (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין וא' חיות) ביקשו המשיבים פסק זמן לשקול את עמדתם בעניין הנדון לאור המלצת בית משפט זה, ואכן הודיעו ביום ה-1.11.2005 כי יעניקו לעותרת 3 אזרחות ישראלית מכח נוהל "קטין נלווה", שכן הגיעה לארץ כקטינה הנלווית לאמה שהינה "זכאית שבות". ביום ה-29.1.2006 הוענקה לעותרת 3 אזרחות ישראלית, ולפיכך התקבל הסעד המבוקש ולבקשת הצדדים נמחקה העתירה דנן בהחלטתי מיום 1.2.2006. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.העותרים טענו כי רק הגשת העתירה והמלצת בית משפט זה במסגרתה הביאו לקבלת הסעד המבוקש מאת המשיבים, שכן פניותיהם החוזרות ונשנות עובר להגשת העתירה לקבלת תשובה מאת המשיבים בעניין הנדון לא נענו. כך לטענת העותרים עולה גם מהודעת המשיבים עצמם מיום ה-1.11.2005, לפיה מסכימים הם לאפשר לעותרת 3 להתאזרח באותה העת לאור המלצת בית משפט זה במסגרת ההליך שבכותרת. על-כן קיים קשר ישיר לטענת העותרים בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד המבוקש. כמו כן מציינים העותרים כי בעתירתם לא נפל כל פגם כגון שיהוי או אי-מיצוי סעדים, שכן עובר להגשת העתירה פעלו ללא לאות לצורך הסדרת מעמד העותרת 3 כאמור לעיל. לפיכך טוענים העותרים כי על המשיבים לשאת בהוצאותיהם.

3.המשיבים בתגובתם מתנגדים לבקשה. לטענתם, הסעד שהתקבל בעניין הנדון לא התבקש מעולם על ידי העותרים, שכן העותרים בקשו להעניק לעותרת 3 אזרחות ישראלית מכוח שבות, ואילו לעותרת 3 אושרה אזרחות מכוח נוהל "קטין נלווה" כאמור. המשיבים טוענים כי התנגדו לעתירה דנן שכן במועדים הרלוונטיים לא התקיימו יחסי הורה-ילד בין האב המאמץ לעותרת 3 וזאת חרף צו האימוץ הזר שנרשם במשרדי המשיב 2. לטענת המשיבים, עקב המלצת בית משפט זה הסכימו המשיבים להתפשר ולקצר את הליך התאזרחותה של העותרת 3 ובכך רק הקדימו את מתן הסעד שהיה ניתן לעותרת 3 גם ללא הגשת העתירה וממילא אינו הסעד שהתבקש בה. המשיבים טוענים עוד כי לא היה צידוק בהגשת העתירה דנן, שכן העותרים לא פנו מעולם אל משרדי המשיבים בבקשה לקיצור תקופת ההתאזרחות על-פי נוהל "קטין נלווה". בנוסף טוענים המשיבים כי נוהג הוא מלפני בית משפט זה להימנע מפסיקת הוצאות לטובת העותרים אם הושג פתרון על-דרך הפשרה, פתרון המייתר את העתירה מבחינה מעשית מבלי לקבל את עמדתם המשפטית של העותרים. לאור כל זאת טוענים המשיבים כי דין בקשת העותרים לפסיקת הוצאות להידחות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, בקשתם של העותרים ועתירתם בוססה על היות עותרת מס' 3 בת מאומצת של עותר מס' 1, שאין חולק בדבר מעמדו. המשיבים סירבו לבקשה זו בעמדה משפטית מפורטת, שעיקרה פרשנות מרכיב הזכאות לאזרחות מכוח הורות, שעה שמדובר בהורות מכוח אימוץ. המשיבים לא חזרו בהם מעמדתם זו כמו גם מגישתם כי בנסיבות המקרה אין מקום להקנות לעותרת מס' 3 מעמד מכוח היותה בת מאומצת של עותר מס' 1. אמת, עניינה של עותרת מס' 3 בא על פתרונו לאחר הגשת העתירה ועקב הדיון שנתקיים. אולם פתרון בעייתה של עותרת מס' 3 בא עקב נסיבות הקשורות במעמדה ביחס לעותרת מס' 2. במובן זה, לא מצאתי כי נתקיים קשר סיבתי מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד.

5.אכן, הסעד המבוקש בהליך זה או אחר אינו עשוי תמיד מקשה אחת של דין ועובדה. יתכנו אפוא מצבים בהם העותר טוען לסעד מכוח דין מסוים ולבסוף מקבל סעד מכוח דין אחר. בנתון זה כשלעצמו אין בכדי להכריע בבקשה לפסיקת הוצאות, שכן במקרים מסוימים ניתן יהא לקבוע כי השוני בבסיס לקבלת הסעד אינו מהותי ואל למשיב להיפטר מחבותו בהוצאות רק בשל נימוק חלופי שנתקבל; ובמצבים מסוימים ניתן יהא לקבוע כי יש בקבלת סעד על בסיס שונה מזה של העותרים, משום מסקנה כי למעשה העותר לא זכה לסעד לו עתר, ומכל מקום לא העתירה הביאה לקבלת הסעד. כל מקרה על פי נסיבותיו. בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את מידת השוני בין הסעד והבסיס לו בעתירה, לבין הסעד שניתן לבסוף, וכן את הגורם לשינוי בעמדת המשיב בנדון.

6.על רקע זה אין כאמור עילה לחייב המשיב בהוצאות עתירה זו. המשיבים נכונים היו, כחלק מן הדיון בעתירה, למצוא פתרון לבעיית מעמדה של עותרת מס' 3 וזאת מבלי לקבל את עמדת העותרים. פתרון בעיית עותרת מס' 3 נעשה על בסיס שונה לגמרי מזה שבעתירה, מבלי שהעותרים כלל פנו לאפיק זה וטענו לו. במצב דברים זה, לא הוכח כאמור קשר מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד והבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא.