בג"ץ 1850/02 רן וולף ,חבר מועצת עיריית ירושלים נ. עיריית ירושלים

הנשיאה ד' ביניש:

העתירה שלפנינו תלויה ועומדת בפני בית המשפט שנים רבות. ראשיתה בבעיה שהתמקדה בעת הגשתה בשנת 2002 בנושא תיקצוב הגנים של המשיבות 6 ו-7 בירושלים באותה תקופה בלא שהיו אלה מוסדות עירוניים ובתיקצוב בהיקף כספי משמעותי על ידי המדינה שלא על פי נוהל תמיכות ובלא ביקורת מספקת של הזיקה

שבין מוסדות חינוך אלה לבין עיריית ירושלים באותה תקופה. העתירה קיבלה תפנית ואין עוד מקום לדון במסגרתה במצב הנוגע ליחס ולזיקה בין גני ילדים אלה לבין העירייה ואיננו נדרשים עוד לעניין זה. במהלך הדיונים לבשה העתירה צורה חדשה כאשר משרד החינוך נדרש להשיב ולפרט את אופן התיקצוב של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים; בתיקינו נאסף חומר רב שהצדדים הביאו בכתבי הטענות שלהם ואף קיימנו דיון מפורט בעל-פה ונשמעו טענות. בסופם של דיונים התמקד הדיון בכך שהמדינה עצמה מאשרת כי הסמכות לתיקצוב המוסדות המעוגנת בסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי והתקנות שעל פיו, היא סמכות קיימת אך שהביטוי הסטטוטורי שלה דל, ואינו מתאים למציאות בת זמננו כיוון שנחקק עוד בשנת 1953. התיקצוב של בתי הספר המוכרים, שאינם רשמיים, מעוגן מעבר לסמכות האמורה בכללים וקריטריונים שאת טיבם והיקף הפיקוח על ביצועם ויישומם אין בידינו לבחון על פי מיעוט הנתונים מחד גיסא ורוחב היריעה מאידך גיסא. מקובלת עלינו, לכאורה, ומבלי שנרחיב בעניין זה, עמדת המדינה, כי ההסדר של תיקצוב מוסדות שבו לומדים למעלה משליש ילדי ישראל אינו מתאים לפתרון על פי נוהל תמיכות המעוגן בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב. לכאורה מתחייב הסדר סטטוטורי מקיף שיבטיח חלוקות תקציבים שוויונית לחינוך המוכר שאינו רשמי. אולם, עניין זה אינו מתאים לבירור במסגרת העתירה שלפנינו.

בהתחשב בחילופי הדברים שנשמעו בפנינו היום סברנו כי העתירה מיצתה עצמה ובעקבות הערותינו, משכו העותרים את עתירתם תוך שמירת טענותיהם. לא נותר לנו אלא לקוות שהמופקדים על החינוך בישראל יגבשו מדיניות כוללת בנושא ויבחנו את השאלה אם נדרשת חקיקה בהסדרת התיקצוב ועניין זה אינו מסור לנו בעת הזאת.

העתירה נמחקת ללא צו להוצאות.