בג"ץ 1861/99 ספקיוריטי המוקד המרכזי בע"מ נ. חברת הכשרת הישוב לישראל בע"מ

בפניי שתי בקשות מטעם המשיבים, המוגשות לחילופין. האחת היא לדחייה על הסף של הערעור. השנייה, החלופית, היא לדחות בקשה לצירוף מוצגים שהוגשה על ידי המערערת, וכן להורות על מחיקה של סעיפים בכתב הערעור ובסיכומי המערערת ולהתעלם ממוצגים שבתיק המוצגים ולהורות על הוצאתם מתיק בית המשפט.

1.נשוא ההתדיינות הוא הסכם מיום 3.3.96 אשר עניינו, על פי הנטען, הוא מתן סכום כסף וטובות הנאה לאחד, זאב לאופר, תמורת מתן עדות על ידו בעניינים שונים. המערערת נקטה בבית משפט קמא הליך בו תקפה הסכם זה כבלתי חוקי ומנוגד לתקנת הציבור, וביקשה סעדים שונים בקשר לכך. בקשה לסילוק התובענה על הסף שהוגשה על ידי המשיבים נתקבלה על ידי בית משפט קמא. כנגד החלטה זו מופנה הערעור שבכותרת.

אתייחס עתה כסידרן לבקשות שבפניי.

2.הבקשה לצירוף מוצגים . המשיבים טוענים כנגד בקשה לצירוף מוצגים שהוגשה על ידי המערערת ביום 3.5.01. בבקשה זו עתרה המערערת לכך שבית המשפט יתן "צו פורמלי" המאשר למבקשת לצרף לתיק מוצגיה ולהסתמך בסיכומיה על פסק דין שניתן על ידו בבג"צ 4736/98, ועל הודעת המדינה באותו הליך. שני מסמכים אלה ניתנו לאחר הגשת הערעור שבכותרת. המערערת צירפה העתקים משני המוצגים לבקשתה. ביום 13.5.01 החליטה הרשמת ח' מאק קלמנוביץ כי הבקשה תובא בפני ההרכב שידון בערעור. משכך, כל הטענות המועלות בכתבי בי הדין שבפניי לעניין בקשה זו יידונו על ידי ההרכב.

3.הבקשה לסילוק ההליך על הסף . המשיבים טוענים כי בהודעת הערעור ובסיכומי המערערת נפל פגם, שעניינו הסתמכות על ראיות שלא התקבלו בבית משפט קמא, ושלא נתבקשה קבלתם גם בבית משפט זה במסגרת של בקשה לראיות נוספות. לעניין זה טוענים המשיבים, כי המערערת פעלה בניגוד לדין כאשר צירפה ראיות אלה, וכאשר הביאה מתוכן ציטוטים בטרם הוחלט לקבלן. על רקע זה, ועל רקע טענתם כי המערערת פעלה בדרך דומה בשורה של מקרים גם בבית משפט קמא, מבקשים המשיבים כי הערעור יסולק על הסף.

המשיבים אינם מניחים תשתית נורמטיבית כלשהי לעניין זה. הם אינם מפנים להוראה כלשהי בחוק או בתקנות המסמיכים את בית המשפט לסלק הליך על הסף מן הסיבה הנדונה. במצב זה, נדחית בקשה זו של המשיבים.

4.הבקשות למחיקת קטעים בהודעת הערעור ובסיכומים, להתעלמות ממוצגים ולהוצאתם מתיק המוצגים . בקשות אלה מבוססות על כך, שלטענת המשיבים המערערת צירפה לכרך המוצגים שהוגש בד בבד עם סיכומיה ששה מוצגים (המסומנים 5, 7, 8, 9, 10, 18) אשר הם בבחינת ראיות אשר היה עליה לבקש היתר להגשתן. מסמכים אלה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת כוללת שנים מן המוצגים, המסומנים 5 ו7-. ביחס לאלה, הוגשה בקשה לצירוף מוצגים בבית המשפט העליון. המשיבים טוענים כי המדובר בראיות נוספות, אשר היה צורך בהגשת בקשה לראיות נוספות, וכי המערערת היתה מנועה מצירופם ומהבאת ציטוטים מתוכם, כל עוד לא בקשה כאמור לא נתקבלה. אשר לקבוצה השנייה של המוצגים, הרי שלגבי שלושה מן המוצגים האחרים (8, 9, 10) טוענים המשיבים כי המערערת עתרה לקבלתם בבית משפט קמא, כי בקשה זו נדחתה, וכי המערערת מנועה מלצרפם לכרך המוצגים באשר הם לא היוו ראייה בבית משפט קמא. לגבי המוצג האחרון, מוצג 18, לא הועלתה טענה ספציפית.

אתייחס בנפרד לכל אחת מן הקבוצות האמורות.

5.הקבוצה הראשונה . אשר לקבוצה הראשונה, בה נכללים מוצגים 5 ו7-. מסמכים אלה לא היו כלל בפני בית משפט קמא. הגשתם לבית המשפט העליון נתבקשה במסגרת בקשה לצירוף מוצגים. בקשה זו הועברה להכרעת ההרכב הדן בתיק. טרם הוכרע בה. ההתייחסות לבקשה שבפניי, לעניין מסמכים אלה, מחייבת, בין השאר, התייחסות למחלוקת בין הצדדים, האם מדובר בראיות נוספות אם לאו. במצב זה, נראה לי כי מן הראוי שהטענות הנוגעות למסמכים אלה יידונו על ידי ההרכב אשר ידון בתיק לגופו.

6.הקבוצה השנייה . באופן כללי ניתן לומר, לגבי המסמכים בקבוצה זו, כי אלה נמצאים בתיק בית המשפט. עם זאת, אף אחד ממסמכים אלה לא הוגש כראייה לבית משפט קמא. הם לא היוו חלק מן התובענה שהוגשה או מן התצהיר שצורף אליה. אין גם כל החלטה של בית משפט קמא או אישור על קבלתם לתיק.

7.(א) בכך אין בהכרח כדי לחסום את דרכה של המערערת לעשות שימוש במסמכים אלה. השאלה החשובה לעניין זה היא מה טיב השימוש שמבקשת המערערת לעשות במסמכים. מסמך פלוני יכול שיהא מובא על מנת להוכיח עובדה או מצב דברים עובדתי. כאשר זו המטרה, המסמך מובא כראייה, וממילא חלות עליו הנורמות הנוגעות להגשת ראיות, הן בערכאה הדיונית, הן בבית משפט שלערעור (ראו דברי הרשם ב' אוקון בע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ' אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ

דינים עליון נח 826). לעומת זאת, יכול שמסמך יובא על מנת להניח יסוד לטענה נורמטיבית של צד, ולא לעניין עובדתי. במצב כזה, אין מדובר בראייה, כי אם באסמכתא משפטית, ועל הגשת מסמך כזה לא יחולו הנורמות הנוגעות להגשת ראיות נוספות.

(ב) ככל שמדובר במסמכים הבאים להוכיח עניין עובדתי הרי שבעל דין רשאי לצרף מסמכים אלה לתיק המוצגים בערעור רק אם אלה התקבלו כראייה בערכאה הדיונית (ראו החלטת הרשם ש' צור בב"ש 153/86 צביח נ' מ"י , פ"ד מ(2) 345), או - לחילופין - התקבלו כראייה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של בית המשפט שלערעור (ע"א 678/99 כהן נ' בעדני נה (2) 678; ראו גם ע"א 375/86 (ב"ש 77/87) מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' משה"ב משכנות פאר (1981) בע"מ ).

מטבע הדברים, כאשר מדובר במוצגים אשר היו בפני הערכאה הדיונית, אך הובאו בפניה שלא כדין, אין בעל דין רשאי לצרפם לתיק המוצגים בהעדר החלטה שיפוטית על הגשת ראיות נוספות בערעור. תקנה 437(א) הדנה בכרך מוצגים מתירה לכלול בו "מסמכים שהוצגו לפני בית המשפט בערכאות הקודמות". צודקים המשיבים בטענתם, כי הכוונה היא למסמכים שהוצגו כדין בפני הערכאות הקודמות. בעל דין אינו רשאי להיבנות מפעולה שעשה שלא כדין. אם צירף ראייה לתיק אף שלא הותר לו הדבר, הרי שעצם צירופה, או הבאת דברים מתוכה, הם חסרי תוקף, אלא אם ניתנה לכך הסכמה של הצד שכנגד. הדברים אמורים, ומקל וחומר, מקום בו בקשה להגשת ראייה נדחתה על ידי בית המשפט. כל אחד ממצבים אלה אינו שונה מבחינת הדין, ממצב בו המוצגים לא הוגשו כלל. אמנם, הפעולה של בעל הדין נעשתה. ברם, תוקפה של הפעולה טעון אישור והכרה שיפוטיים. כל עוד לא קיבלה גושפנקא מצד בית המשפט, אין הפעולה מקימה ואין היא יכולה להקים לבעל הדין זכות.

(ג) אוסיף עוד, כי צירופן של ראיות לכרך מוצגים בערעור, וכן הסתמכות וציטוט מתוכן בכתבי טענות, בלא שהראיות הוגשו כדין בערכאה הדיונית ובלא שניתנה לגביהן החלטה בדבר הגשת ראיות נוספות בערעור, היא שלא כדין. לעניין זה ניתן להפנות להנחיות הנשיא שמגר בדבר אופן הטיפול בבקשות להגשת ראיות נוספות בערעור המתנהל על פי צו לסיכומים בכתב (פורסם פ"ד מו(3) 1). בין השאר, נאמר שם כי כל עוד לא הוחלט בבקשה להתיר הגשת ראייה נוספת בערעור, "לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות לראייה שהגשתה נתבקשה" (סעיף (ה)). כן נאמר, על הבקשה להגשת הראייה הנוספת, כי זו "... תציין עיקר מהותה של הראייה בלי לצרפה, ויובאו בה נימוקים להגשתה של הראייה בשלב זה של ההליכים".

(ד) עד כאן התייחסתי למסמכים שצורפו לכרך מוצגים על מנת לבסס עניין שבעובדה. מטבע הדברים, אין זה השימוש היחיד שניתן לעשות במסמך, ודאי לא בפסקי דין, אשר מהווים חלק נכבד מן המוצגים נשוא הבקשה שבפניי. מקום בו פסק דין מובא על מנת להוות אסמכתא לעמדה נורמטיבית כלשהי, אין השימוש בו ראייתי. במצב זה, ניתן להגישו כאסמכתא, ואין צורך בהגשת בקשה לראיות נוספות, בין בערכאה הדיונית ובין בערעור. מובן, כי עשויים להיות מקרים בהם ההבחנה בין החלק הנורמטיבי לבין החלק העובדתי בפסק דין אינה כה חדה וחלקה. עם זאת, קשיים אפשריים ביישום ההבחנה אינם גורעים מעצם תוקפה בקביעת קו גבול בין שימוש בפסק דין (או במסמך אחר) כראייה, לבין שימוש בו כאסמכתא משפטית.

על רקע דברים אלה, אתייחס באופן פרטני למסמכים שבקבוצה השנייה.

8.לגבי מוצגים 9 ו10- בכרך המוצגים בבית משפט זה, המדובר בפסק דין ובגזר דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת"פ 1990/96, בעניינו של לאופר. בית משפט קמא דחה בקשה לקבל מסמכים אלה בהחלטה מיום 3.11.97, וקבע בהחלטתו כי "לא ברורה לי הבקשה לצירוף ראיות בטרם ניתנה החלטה בבקשה למחיקה על הסף. הדיון סב על עילות הבקשה ולא על הראיות. על כן אין מקום לדון בבקשה בשלב זה". לא למותר לציין, כי המערערת טוענת (סעיף 1.3 לתגובתה) כי בית משפט קמא צדק בקובעו לעניין זה כי לצורך הדיון במחיקה על הסף רלוונטית עילת הבקשה בלבד. משכך, לא היו מוצגים אלה כדין בפני בית משפט קמא, ויש לבחון אם נעשה בהם שימוש כראייה במסגרת הערעור שבכותרת. אם התשובה חיובית, השימוש האמור טעון בקשה להגשת המוצגים האמורים כראיות נוספות.

עיון בהודעת הערעור ובסיכומי המערערת מעלה כי השימוש במסמכים אלה הוא שימוש ראייתי. הדברים אמורים בסעיף 5.4 לסיכומים, המפנה לשני מסמכים אלה, ובו נטען כי הם מבססים ביצועה של עבירת חיפוי על ידי לאופר. הדברים אמורים גם בסעיף 20 להודעת הערעור. גם בסעיף 5.6 לסיכומים, המבקש לבסס את התנהגותו של לאופר בחקירה, ומפנה לשם כך למוצג 10, יש מטרה הוכחתית ברורה. משכך, צירוף מוצגים אלה, אשר לא היו כדין בפני בית משפט קמא, טעון החלטה שיפוטית בדבר הגשתם כראיות נוספות בערעור. בהעדר בקשה לכך, אני מורה על הוצאת המסמכים מכרך המוצגים ומחיקת אותו חלק של הטענות הנזכרות, הנסמך על מסמכים אלה או מביא חלקים מתוכם.

9.לגבי מוצג 8 בכרך המוצגים, מדובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"פ 1770/96, גם הוא בעניין של לאופר. גם לגביו הוגשה בקשה להגשתו על ידי המערערת. בית המשפט קמא העביר בקשה זו ביום 14.5.98 לתגובת הצד השני. לא ברור מן החומר שבפניי מה היתה תגובה זו, ומה היתה החלטת בית המשפט בסופם של דברים ביחס למוצג זה. בכל מקרה, אין בפניי החלטה שיפוטית של בית משפט קמא על קבלתו של המסמך, ואין טענה מצד המערערת כי המסמך נתקבל.

עם זאת, עיון בכתבי הטענות מצד המערערת מגלה כי השימוש שנעשה בפסק דין זה הוא משפטי. ההסתמכות על פסק דין זה היא בעיקרה להוכחת עמדה נורמטיבית

של בית המשפט ביחס להסכם נשוא ההתדיינות (סעיף 8.2 לסיכומי המערערת). במצב זה, צירוף המוצג האמור והטענה הנסמכת עליו אינם מעוררים קושי.

10.לגבי המוצג המסומן 18 בכרך המוצגים (שני עמודים מתוך הכרעת דין בעניינו של רפי פרידן), הרי שלגביו אין כל טיעון ברור מצד המשיבים בשאלה אם עמד בפני בית משפט קמא אם לאו. מכל מקום, גם כאן עיקר השימוש הוא בהיבט הנורמטיבי שבפסק הדין האמור. מדובר בטענה 4.4 בסיכומי המערערת ובטענה 49 בהודעת הערעור. אמנם, מפסק הדין צוטט בהודעת הערעור גם חלק הנוגע לפרטי ההסכם נשוא ההתדיינות בעניינו של לאופר. אין ספק שחלק זה הוא ראייתי. עם זאת, הפרטים המצוטטים שם אינם שנויים במחלוקת. לא למותר לציין, כי העתק מלא של הסכם זה מצורף להמרצת הפתיחה נשוא הערעור שבכותרת, כנספח "א". משכך, אין בציטוט האמור כדי להשפיע על ההחלטה בענייננו.

התוצאה

ניתן לסכם, אפוא, את התוצאה האופרטיבית בתיק זה כדלקמן:

(א) הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

(א) אני מורה על הוצאת מוצגים 9 ו10- מתיק המוצגים והחזרתם למערערת.

(ב) אני מורה על מחיקת הטענות שבסעיף 5.4, 5.6 לסיכומי המערערת בתיק. אני מורה גם על מחיקת סעיף 20 להודעת הערעור.

מובהר, כי ההוראה בדבר מחיקת הסעיפים מתייחסת אך ורק לאותו חלק בסעיפים בו יש התייחסות או הסתמכות על אחד המוצגים שהוריתי על הוצאתו מתיק המוצגים, ככל שחלק זה ניתן להפרדה מחלקיהם האחרים של הסעיפים האמורים.

(ג) סיכומים והודעת ערעור מתוקנים יוגשו על ידי המערערת לבית המשפט בתוך חמישה ימים מקבלת החלטה זו ויומצאו במישרין לבית המשפט ולצד השני. תקופה זו כוללת ימי פגרה.

נוכח תוצאת ההליך, בו מתקבלת הבקשה בחלקה בלבד, ונוכח העובדה, כי המשיבים עשו דין לעצמם בהגישם כתב טענות (תשובה לתשובת המערערת) בלא קבלת אישור לכך, איני עושה צו להוצאות.