בג"ץ 1864/97עזבון המנוח אנור מקוסי ז"ל ואח' נ. מדינת ישראל

1.השאלה המתעוררת בעתירה זו היא האם סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: הפקודה), המאפשר ליצור חיסיון לטובת המדינה, חל על כל מידע שנאסף על-ידי שירות הביטחון הכללי (השב"כ).

2.בגדר תובענה שהגישו העותרים - עזבונות של שישה תושבי עזה שנהרגו מירי של חיילי צה"ל - בבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד המדינה, הם ביקשו גילוי של דו"ח איסוף מידע שהוכן על-ידי השב"כ (להלן: דו"ח האיסוף). אך על דו"ח האיסוף הוחל חיסיון מכוח תעודה שהוצאה על-ידי שר הביטחון על-פי סעיף 44 לפקודה. העותרים הגישו איפוא עתירה להסרת החיסיון.

3.במהלך הדיון בעתירה עיינתי בדו"ח האיסוף בישיבה סגורה ושמעתי הסברים מפי בא-כוח המדינה, עורך-הדין בלס. בהחלטה מיום 31.8.1997 דחיתי את הבקשה להסרת החיסיון מחלקים מסוימים של דו"ח האיסוף, ואילו לגבי חלק אחר של הדו"ח מצאתי כי הוא מכיל מידע שנמסר מפי ארבעה קצינים אף בהודעותיהם במשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) שנמסרו לעותרים. הצדדים התבקשו להשיב לשאלה האם סעיף 44 לפקודה מאפשר להוציא תעודת חיסיון גם על מידע זה.

המדינה התנגדה להסרת החיסיון גם מחלק זה של הדו"ח בטענה כי גילוי דו"ח איסוף של השב"כ כשלעצמו, ללא קשר לתוכנו ולדרך השגת המידע הכלול בו, פוגע בבטחון המדינה. שכן, הגילוי עלול להרתיע מפני מסירת מידע לשב"כ, וכי לעניין זה יש להתייחס לדו"ח כאל דיונים פנימיים של רשויות מינהליות, שמן הדין להותירם חסויים כדי לאפשר לעובדי הציבור להביע דעתם באופן חופשי.

4.עמדה גורפת זאת, המבקשת ליצור חיסיון על כל מסמכי השב"כ בשל כך בלבד שנוצרו על-ידיו, אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 44 לפקודה, והיא אינה יכולה להתקבל.

יש להבחין בין החיסיון הקבוע בסעיף 44, המוענק לראיות ספציפיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, לבין חיסיון הניתן לחומר המתקבל בחקירה מסוג מסוים, חיסיון שמטרתו להקל על החוקרים לחשוף את האמת. כך, למשל, בסעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, שהוסף בחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 33), תשנ"ח1997-, ניתן חיסיון לדברים שהושמעו בתחקירים שנערכו בצבא בעקבות אירוע במהלך אימון או פעולה מבצעית. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ז 363) נכתב כי יש ומעורבים באירוע נרתעים מלמסור את הידוע להם במסגרת החקירה וכי תכלית החוק היא למנוע תופעה זו ולאפשר לרשויות הצבא להגיע לחקר האמת. מאותו טעם נקבע בסעיף 538 לחוק השיפוט הצבאי ובסעיף 22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט1968-, כי דברים שהושמעו בוועדות חקירה לא יתקבלו כראיה במשפט.

לעומת זאת, סעיף 44 לפקודה אינו מתייחס לסוג החקירה או למהות הגוף החוקר בתור שכאלה, אלא מסמיך את הרשות להטיל חיסיון על ראיה מסוימת, לרבות על דרך השגתה.

אומנם, ניתן לטעון כי גילוי שתוצאתו האפשרית היא הרתעה ממסירת מידע בטחוני בעתיד פוגע בבטחון המדינה. ברם, האפשרות הערטילאית לפגיעה מסוג זה אינה מכוסה על-ידי סעיף 44 לפקודה, שלהטלת חיסיון על-פיו נדרש כי גילוי הראיה המסוימת יפגע באופן משמעותי בבטחון המדינה. עמד על-כך השופט בך בב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 533, בע' 537:

אין זה מספיק, לצורך דחיית הבקשה לביטול או למיתון צו החיסיון, שבית המשפט יהיה בדעה, כי מבחינת השיקולים של ביטחון המדינה עדיף אולי שלא יינתן פרסום למידע המפורט בצו. אלא שצריך בית המשפט להשתכנע לשם כך, כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לביטחון המדינה.

5.בחוק לא הוטל חיסיון על דו"חות איסוף של השב"כ בתור שכאלה. לדעתי, חיסיון גורף כזה גם אינו דרוש. שכן, דו"חות איסוף של השב"כ מכילים פרטי מידע הנידלים מגורמים שונים בדרגים שונים, ולא כל מוסרי המידע לשב"כ נמנים עם קבוצת האנשים שגילוי דבריהם עלול להרתיע מקורות פוטנציאליים ממסירת מידע לשב"כ בעתיד.

6.במקרה שלפנינו לא מדובר בחוות-דעת פנימיות, אלא במידע שנמסר על-ידי קציני צה"ל הן לשב"כ והן למצ"ח.

אשר-על-כן, אני מקבלת את העתירה ומורה על גילוי החלק בדו"ח האיסוף שהמידע הכלול בו נמסר בחקירת מצ"ח. יתר חלקי הדו"ח יישארו חסויים כאמור בהחלטה מיום 31.8.97.