פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בג"ץ
1865/00
בפני:
כבוד הרשם אמיר זולטי
העותרים
:
1.
מוסא ביטאר
2.
דינה סמיר באמייה
3.
עמראן ביטאר
4.
ליית ביטאר
נגד
המשיב
:
שר
הפנים
בקשה
לפסיקת הוצאות
בשם
העותרים: עו"ד מאג'ד ג'נאים
בשם
המשיבים: עו"ד חני אופק
החלטה
בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות.
1.המבקש-העותר מס' 1 הוא תושב ירושלים. ב- 2.4.96 נישא המבקש מס' 1 למבקשת-העותרת מס' 2 שהיא אזרחית ירדנית. בשנים 97-98 נולדו למבקשים 1-2 שני ילדים - המבקשים-העותרים 3-4. בשנת 1996 פנו המבקשים 1-2 למשיב בבקשה למתן רשיון ישיבת קבע למבקשת מס' 2. החל מספטמבר 1999 החל בא כוח העותרים לטפל מטעמם בקידום הבקשה. בהתאם לבקשות שנשלחו מטעם עובדי המשיב המציאו המבקשים (במהלך אוקטובר) נתונים נוספים המוכיחים כי מרכז חייהם הוא בירושלים. ביום 28.10.99 הודיעה עובדת המחלקה המשפטית במשרד הפנים לבא כוח המבקשים:
"...2. מהבירור עולה שאותם תצהירים ששלחת היו המסמכים החסרים בתיק. הם נדרשו לשם בירור מספר שאלות שהתעוררו עקב בדיקת החשבונות שהמצאתם בזנו (בחשבונות אלו הופיעו מספר כתובות שונות).
3.לאור ההסבר בתצהירים , אין הערות נוספות לגבי מרכז חיים של בני הזוג.
4.בספטמבר 199, נשלח התיק לגורמי ביטחון לתגובתם וטרם נתקבלו כל התשובות. התשובות צפויות להתקבל בזמן הקרוב, ואז תינתן החלטה בענין הנ"ל."
מאז קבלת מכתב זה ועד הגשת העתירה (ב - 9.3.00) לא נענתה בקשת המבקשים ולא נמסר להם מידע נוסף. עם הגשת העתירה (ובה בקשה לצו ביניים) נתבקשה תגובת המשיב. ביום 27.3.00 הודיעה פרקליטות המדינה כי בקשת המבקשים לאיחוד משפחות נענתה.
2.נוכח הודעה זו הוגשה הבקשה שבפני. לטענתם של המבקשים, נאלצו להגיש את העתירה נוכח התמשכות הטיפול בעניינם מאז 1996 ונוכח תחושתם, כי רק הגשת עתירה תביא את ההליך לידי סיום. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, טופלה בקשת המבקשים כל העת. המבקשים נתבקשו להמציא מסמכים נוספים (במרץ 1997 ובאפריל 1998) ועשו כן - אלא שהמידע שהציגו לא היה מספק ואי צירוף כל המסמכים הדרושים הוא שעמד בעוכריהם. עוד טוען המשיב, כי פרק זמן של ששה חודשים לביצוע בדיקות בטחוניות הוא סביר.
3.המבחנים לפסיקת הוצאות בסיטואציה בה נמחקת עתירה, כפי שנקבעו בבג"ץ 843/92 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 הם אלה:
"1.האם היה צידוק בהגשת העתירה;
2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות;
3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה;
4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בפני בית המשפט. "
בעניינו, המענה לשאלות אלו אינו כה חד וברור כפי שהיה במקרים אחרים שנגעו לטיפולו של משרד הפנים בבקשות לאיחוד משפחות (וראו, לדוגמא: בג"ץ 3539/97 סעאס סובחייה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 4483/97 דלאל קואסמה נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 4821/98 רג'בי נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 1916/99 באסמה אבו זיאד נ' שר הפנים , לא פורסם). משך הטיפול הכולל בבקשת המבקשים הגיע אמנם לכארבע שנים. אולם במהלך תקופה זו ננקטו פעולות מפעולות שונות (גם אם לא בקצב מזורז), שהבשילו, בספטמבר 1999 (בסמיכות זמנים לתחילת פעולתו של בא כוח המבקשים) לכדי הכרה בטענת המבקשים, כי מרכז חייהם הוא בישראל. כך שעובר להגשת העתירה התקדם הטיפול בבקשת המבקשים באופן משמעותי. זאת ועוד: ניתן להניח, כי עריכת בדיקה בטחונית עשויה לארוך מספר חודשים, כך שאין לקבוע בהכרח, כי אלמלא העתירה לא היה עניין זה מגיע לכדי סיום במועד ובאופן בו הסתיים בסופו של דבר. לכאורה, די היה בכך כדי לדחות את בקשת המבקשים - בהתאם לכללים שנקבעו בבג"ץ 843/92 הנ"ל. אולם איני מוצא מקום לבודד את ההתפתחויות עובר לספטמבר 1999 מן ההתפתחויות שעד להגשת העתירה ולאחר מכן: מבחינת מכלול הנתונים עולה, כי הגם שבקשת המבקשים לא נזנחה ולא סורבה, אין לומר כי טופלה במהירות או ביעילות. העובדה שפקידי המשיב נזקקו לבקשה (לפי עדותם הם) פעם אחת בכל שנה (ב - 97, 98 ו - 99) מעידה על כך. בנסיבות אלו ניתן להבין את הגשת העתירה כהליך שנסמך לא רק על העיכוב בביצוע הבדיקות הבטחוניות (וכאמור, מוכן אני להניח, כי עיכוב זה, כשלעצמו הוא כורח הנסיבות) אלא גם על העיכובים וההשהיות שקדמו לו. בנסיבות אלו משכל מאמציו של בא כוחם של המבקשים הצליחו להביא אך להצלחה חלקית, יש לדעתי לראות את הגשת העתירה כצעד שנגרם, ולו באופן חלקי, כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם של המשיב והפועלים מטעמו. אפילו אקבל את טענת המשיב, כי המבקשים היו מקבלים את מבוקשם באותו מועד גם אילו המתינו ולא עתרו, איני מוצא מקום לקבוע כי משבחרו המבקשים שלא להמשיך ולהמתין בחלוף כשלוש וחצי שנים יש לנתק את בחירתם זו מפועלו של המשיב ולהטיל את מלוא העלויות הכרוכות בכך על המבקשים.
אי לכך, ובהתחשב בעובדה שהטיפול בבקשת המבקשים התקדם באופן משמעותי עובר להגשת העתירה והסתיים זמן קצר לאחר הגשת העתירה, בלא שהתקיים בה דיון כלשהו, אני מחייב את המשיב לשאת בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ז בסיון תש"ס
(30.6.2000).
אמיר זולטי, רשם
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00018650.
O06