בג"ץ 1965/04 ישראל רוזנפלד נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.העותר מבקש ליתן צו על-תנאי כנגד המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, המורה לו ליתן טעם מדוע לא יועמד לדין נציג המדינה ששימש תובע במשפטו של העותר. העתירה מפרשת, כי נציג המדינה הסתיר את העובדה שאחד מעדי-התביעה נהנה מ"מעמד של עד מדינה" והוצג כעד רגיל. ועוד מפרשת העתירה את הטענה, כי ראוי להעמיד לדין את בא-כוח המדינה בשל מעשים נוספים הכרוכים בניהול לא ראוי של התביעה. בשלב מאוחר יותר ביקש העותר לתקן את העתירה, ולכלול בה בקשה למתן צו על-תנאי המורה למשיב לנמק מדוע לא יעמיד לדין את שלושת עדי המדינה שהעידו במשפטו של העותר.

העותר הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה ונידון לארבע שנות מאסר לריצוי בפועל וכן לתשלום קנס. ערעור שהוגש על הכרעת-הדין נדחה בבית-המשפט העליון, ואילו הערעור לגבי גזר-הדין התקבל בחלקו וסכום הקנס שהוטל על העותר הופחת. לאחר הגשת העתירה שיגר המשיב לעותר מכתבים, המפרטים את הנימוקים שעומדים מאחורי החלטתו שלא להעמיד לדין פלילי נוסף שלושה עדים שהעידו כנגד העותר, ואת השיקולים העומדים ביסוד החלטתו שלא להיעתר לבקשת העותר להעמיד לדין את הפרקליט ששימש כתובע במשפטו.

2.העותר מתרעם על-כך שלא גולתה לו, בהזדמנות הראשונה העובדה, שאחד מעדי-התביעה שהעיד נגדו החזיק בידו מכתב מטעם רשויות התביעה, ואשר בו נאמר, בין השאר, כי "מובהר בזה, כי לאחר שתינתן מטעמך עדות אמת מלאה בבית-המשפט לא יתקיימו נגדך הליכים פליליים בנושאי העדות ונגזרותיה" (בתרגום מאנגלית). דבר קיומו של מכתב זה נתגלה באקראי ובא-כוחו – אז – של העותר, עורך-הדין קירש התרעם על-כך בפני פרקליטות המדינה. ואכן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים הביעה אף היא את דעתה שהמדובר בחומר חקירה שהיה צריך להגיע לידי הסניגור בסמוך להעברת המכתב לידי העד. במכתבה לעורך-הדין קירש הביעה נציגת המדינה צערה על-כך שתקלה שאירעה גרמה לכך שהמכתב לא הגיע לידיו, ויותר מכך שדבר קיום המכתב לא הובא לידיעת בית-המשפט מייד עם פתיחת חקירתו הראשית של העד.

3.אין חולקין, איפוא, כפי שכתבה המשנה לפרקליט המדינה במכתבה מיום 21.2.2001, כי חובת הגילוי הנאות כלפי בית-המשפט וכלפי ההגנה חייבה את הגילוי אפילו לא היה במכתב כדי להוות הסכם עם עד-מדינה. אלא, שבכך אין די כדי לקבל את העתירה.

המשיב הביא בפני העותר, את מלוא השיקולים שעמדו ביסוד החלטתו, שלא לראות במחדל זה של התביעה משום עילה לנקיטת צעדים כנגד הפרקליט והבהיר לעותר, כי הוא שוכנע כי הפרקליט פעל בתום-לב בעניין זה. לא מצאנו כל עילה להתערב בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה. שיקול-הדעת הנתון לו הוא רחב ואין, בשום-פנים, מקום לקבוע כי המשיב חרג מן המתחם הפתוח בפניו להפעלת שיקול-הדעת. הוא הדין באשר לבחירה שלא להעמיד למשפט פלילי נוסף את עדי-התביעה במשפטו של העותר. לפיכך, אפילו היה ניתן היתר לתיקון העתירה המקורית, לא היה מקום להיעתר גם לחלק זה של העתירה.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.