מ"ח 8554/04 ישראל רוזנפלד נ. מדינת ישראל

לפני בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד, 1984 (להלן – חוק בתי המשפט ).

העובדות וההליכים

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 425/97), המייחס לו ביצוע ארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). עניינן של עבירות אלה היה בהטבות שקיבל המבקש ממינהלת מרכז ההשקעות, שהוקמה לפי חוק עידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 (להלן – החוק). בתמצית, החוק קבע, במועדים הרלבנטיים, אפשרות מימון על-ידי המדינה – באמצעות מענקים או ערבויות מדינה להלוואות - של שני-שלישים מסכום ההשקעה של הקמת או הרחבת מפעל, על-פי תוכנית שאושרה על-ידי מנהלת רשות ההשקעות. אולם, הטבה זו מותנית בכך שהיזם ישקיע אף מהונו - במזומן, או, באישור המנהלה, לאחר שהשקיע במקרקעין או בנכסים מוחשיים אחרים, שערכם ייקבע בהתאמה על-ידי מנהל מס רכוש או פקיד השומה – בגובה שליש מסכום ההשקעה. על-פי הנטען בכתב האישום, המבקש (ביחד עם שותפיו) קיבל הטבות כספיות אלה שלא כדין, כתוצאה ממעשי רמייה, במובן זה שהציג מצגי שווא כאילו הושקע השליש שהיה עליו להשקיע מצדו, ובכך קיבל מימון בשווי שני שליש מהמדינה. מעשים אלה יוחסו למבקש בשתי פרשיות מרכזיות שאת פרטיהן אביא בקצרה.

2.ב פרשת גאליום , המבקש יזם הקמת מפעלים בחוץ לארץ לגידול גבישי גאליום, ואַרְסֶנָייּד בתנורים, ושיווק מערכות המבוססות על תוכנה לארכיבאות אופטית, וכרטיס להפעלת התוכנה. זכות היוצרים לתוכנה נרכשה על-ידי המבקש עת שהה בדרום אפריקה. כשחזר לישראל היה ללא הון, אך בידו היו התוכנה וההסכם לרכישת התנורים, שנכרת בין חברת "מסאנה" שבבעלותו, לבין חברה ישראלית בשם "אלקטרוטרם". ביצוע ההסכם נפסק לאחר ייצור 12 תנורים. מהחומר עולה כי כוונתו של המבקש הייתה לבקש ממנהלת ההשקעות לאשר תכניות להקמת שני המפעלים שבהקמתם בחוץ-לארץ נכשל, ולראות בתוכנה שבידיו, ובזכויותיו לתנורים על-פי ההסכם, את ההון העצמי הנדרש על-פי החוק. מטרת התכנית הייתה, אפוא, לקזז את ההפסדים שצבר המבקש כתוצאה מהשקעותיו הכושלות בחוץ לארץ. אריה מקלף, שותפו של המבקש, היפנה אותו לאדם בשם דוד גבאי, שטיפל בהשגת אישורים ממנהלת ההשקעות. ביחד תכננו לרמות את מינהלת ההשקעות כך שיתאפשר לו לקבל מימון מטעמה בהקמת המפעלים. לצורך כך פעל המבקש והציג מצגי שווא רבים למינהלת ההשקעות, שבסופם זכה באישור הנכסף להקמת מפעל בסיוע המדינה. בין היתר, הציג המבקש חשבוניות מנופחות ומצג כוזב בדבר תשלומים לספקים, שלא היו מעולם. לצורך ביצוע מעשי המרמה הקים המבקש חברות שונות, שינה את שמן, כרת עסקאות פיקטיביות והנפיק חשבוניות פיקטיביות שלאחר מכן הוצגו בפני מינהלת ההשקעות לצורך קבלת מימון. בכתב האישום נטען, כי הסיוע האמור נתקבל על סמך אותם מצגים שהוצגו בפני מינהלת ההשקעות.

3.בפרשה נוספת, המבקש ביקש לקבל סיוע למפעל נוסף, שמטרתו ייצור מערכות ארכיבאות אופטית. המבקש הקים ביחד עם שותפיו חברה בשם Imaging Technology and Systems LTD . (להלן - ITS ). חברת ITS הוחזקה על-ידי חברה אחרת בשם "אוקספורד" כאשר המבקש נמנה עם בעליה. בבקשה למינהלת ההשקעות צוין כי ITS היא בעלת התוכנה, ונדרשת השקעה לצורך רכישת ציוד ומכונות. משכך, אושרה השקעה בציוד ובמכונות בסכום של 1,800,000 דולר. נטען, כי בפני מנהלת ההשקעות הוצג מצג, שעוגן במסמכים פיקטיביים, כאילו עבור הציוד שילמה חברת "אוקספורד" והיא זו שהשקיעה בהון העצמי של ITS בגובה שליש משווי הפרוייקט. עוד נטען, כי הסכום שהופיע במסמך היה מנופח, ועל כן לאחר שנתקבל הסיוע ממינהלת ההשקעות, ITS

נותרה ביתרת רווח מבלי שהייתה לכך הצדקה. בסופו של דבר, ולאחר השקעות רבות מטעם מינהלת ההשקעות שהסתכמו בסכומים של למעלה מ-12 מיליון ₪, המפעל כשל ומונה לו כונס נכסים.

4.בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ' סגל) הרשיע (ביום 18.7.02) את המבקש במיוחס לו, בפסק דין מנומק המונה למעלה ממאה עמודים. עדות המבקש נמצאה כבלתי מהימנה לאחר שנתגלו בה סתירות ומשלא עמדה במבחן ההיגיון והשכל הישר. תחת עדות זו העדיף בית המשפט את עדויותיהם של מקלף וגבאי. נוסף לאלה, עמדו לרשות בית המשפט מסמכים רבים שהוכיחו כדבעי את מצגי השווא שיוחסו למבקש. בית המשפט המחוזי קבע שלמבקש היה חלק דומיננטי בפרשות התרמית השונות. עוד נקבע כי המבקש ניפח מחירים, דיווח באופן מעורפל למינהלת ההשקעות כדי לזכות בסיועה וחרג מכתבי האישור שהונפקו לו על-ידי מינהלת ההשקעות. משכך, הרשיע בית המשפט את המבקש, וגזר עליו 4 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 4,000,000 ₪ או שלוש שנות מאסר תמורתו.

5.המבקש ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין (ע"פ 7798/02). בערעור, השיג המבקש על ממצאי בית המשפט המחוזי, וביקש לחלוק על ממצאיו העובדתיים וממצאי מהימנות. הוא ניסה לספק הסברים מטעמו למסמכים שהוגשו לבית המשפט. המבקש גם הצביע על שני מסמכים שזויפו על-ידי השותפים, הנועדו לבסס את מעורבותו. טענתו המרכזית הייתה, כי בניגוד לממצאי בית המשפט המחוזי, הוא עמד בתנאים שקבעה מינהלת ההשקעות והשקיע מהונו העצמי בשני המפעלים. לפיכך, לטענתו, הכספים לא התקבלו במרמה. המבקש טען גם כי רומה על-ידי שותפיו, מקלף וגבאי. לבסוף, טען כי במשפטו הוגשו מסמכים מזויפים. כן השיג המבקש על גובה עונשו וטען כי יש להשוות עונש זה עם עונשו של מקלף, עליו נגזר עונש קל בהרבה.

6.בית המשפט העליון (השופטים ד' דורנר, א' פרוקצ'יה וא' א' לוי) דחה (ביום 2.6.04) את הערעור על הכרעת הדין. נפסק כי אין עילה להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי, שעוגנו היטב בעדויות ובמסמכים הרבים שהוגשו. ממסמכים אלה עלה, שהמבקש לא השקיע מהונו העצמי במפעלים, ובכל אופן לא השקיע במזומן כנדרש. אשר לטענת המבקש, לפיה השקיע בנכסים מוחשיים בדמות התוכנה שבבעלותו, נפסק, כי המבקש לא ביקש ולא קיבל אישור, כנדרש בחוק, להשקיע בנכסים מוחשיים, ואותם נכסים מוחשיים אשר ביקש לראות בהם תחליף להשקעה במזומן, לא הוערכו על-ידי הגורם המוסמך בחוק ואף לא על-ידי כל גורם אובייקטיבי אחר. בנוסף, הוגשו מסמכים כוזבים המעידים על השקעה במזומן בשני המיזמים, עובדה המוכיחה את מודעות השותפים לדרישת ההשקעה במזומן. לבסוף, אף כי עדויותיהם של מקלף וגבאי היו בעייתיות, לא ראה בית המשפט העליון לסטות ממסקנות בית המשפט המחוזי, שכן דבריהם גובו במסמכים. אשר לערעור על העונש, בית המשפט העליון הותיר את עונש המאסר שנגזר על המבקש על כנו, אולם מצא כי עקרון אחידות הענישה נפגע לנוכח סכום הקנס הנמוך שהוטל על מקלף. לפיכך, הופחת הקנס לסכום של 2,000,000 ₪.

7.במקביל להליכי הערעור, עתר המבקש לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד היועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ 1965/04). בעתירתו, ביקש להעמיד לדין את נציג הפרקליטות ששימש תובע במשפטו. בעתירה נטען, כי נציג המדינה הסתיר את העובדה שאחד מעדי התביעה במשפטו שימש כעד מדינה, בעוד שהוצג כעד רגיל. עוד טען המבקש למעשים נוספים שלכאורה בוצעו על-ידי נציג המדינה שהיו כרוכים בניהול בלתי תקין של התביעה. המבקש גם ביקש בעתירתו, כי היועץ המשפטי לממשלה יעמיד לדין את שלושת עדי המדינה שהעידו במשפטו. בית המשפט (השופטים א' ריבלין, א' חיות וי' עדיאל) קבע כי, אמנם, חובת הגילוי הנאות חייבה את גילוי ההסכם שעשתה המדינה עם אחד מהעדים, אפילו זה לא עולה לכדי הסכם עד מדינה. אולם לא היה בפגם זה כדי לקבל את העתירה. בית המשפט שוכנע כי נציג המדינה פעל בתום לב ולא מצא עילה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לנקוט הליכים נגד אותו פרקליט. כמו כן, לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את עדי התביעה.

הבקשה לקיום משפט חוזר

8.המבקש הגיש (ביום 14.9.04) בקשה לקיים משפט חוזר בעניינו. לטענתו, משפטו בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלה האם השקיע מהונו הפרטי כנגד המימון שקיבל על-פי החוק, בעוד שבבית המשפט העליון השתנתה החזית, והדיון התמקד בשאלה האם המבקש השקיע במזומנים אם לאו. לדבריו, אין מחלוקת על כך שהשקיע במיזמים ואילו שאלת אופי ההשקעה – בין אם במזומנים ובין אם בנכסים מוחשיים – כלל לא עמדה על הפרק בערכאה הדיונית. כלומר, כאשר המבקש התמקד בבית המשפט המחוזי בהוכחת טענתו כי השקיע במיזמים, ואחר ששכנע בערעורו שאכן בוצעה השקעה כאמור, התהפכה הקערה על פיה וכעת נדרש להוכיח כי השקיע מזומנים. עוד טוען המבקש, כי הוא "הורשע" בבית המשפט העליון בגין טענה שממנה "זוכה" במסגרת הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי. כך, בהכרעת הדין נקבע שמחיר הציוד ב פרשת גאליום הוא אמיתי ואין לגביו מחלוקת, בעוד שבבית המשפט העליון נקבע (לטענתו, על בסיס ראיות מזויפות) שאין זה המחיר האמיתי. לבסוף, המבקש חוזר על טענותיו הכלליות בדבר זיופן של הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי.

9.בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, הוגשה חוות דעת מטעם המשיבה, בה היא מתנגדת לעריכת משפט חוזר. לדעתה, לא נתגלתה במקרה זה עילה לקיומו של משפט חוזר, כנדרש בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. המשיבה דוחה את טענת המבקש, לפיה השתנתה החזית במעבר בין הערכאות. לטענתה, בית המשפט העליון אימץ את כל ממצאיו של בית המשפט המחוזי, ומכאן שלא סטה מהם. יתר על כן, בין אם המערער השקיע במזומן ובין אם השקיע בצורת נכסים מוחשיים, אין הדבר מאיין את הרשעתו בעבירות המרמה כלפי מינהלת ההשקעות. כל שבית המשפט עליון קבע הוא, שאין בהשקעת המבקש, שממילא לא הוערכה על-ידי הגורמים המוסמכים, כדי לשלול את מעשי המרמה בפני מינהלת ההשקעות. לפיכך, כך לדעת המשיבה, אין ממש בטענתו בדבר הבדלים בין פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. זאת ועוד. הטענה כי השקיע מהונו העצמי נטענה ונדונה בשתי הערכאות, ואין בקשה למשפט חוזר המקום להעלותה בשלישית. באשר למחיר הציוד ב פרשת גאליום , בית המשפט המחוזי לא "זיכה" את המבקש מהצגת מצג כוזב בדבר מחיר מנופח לתנורים ב פרשת גאליום , שכן המבקש לא הואשם ביצירת מצג שווא שכזה. לדברי המשיבה, מצגי השווא שיוחסו למבקש לא נגעו למחיר התנורים באותה פרשה. לבסוף, באשר לטענתו כי הוגשו מסמכים מזויפים לבית המשפט המחוזי, הרי שעניין זה עלה בפני שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש. אמת, בית המשפט המחוזי קבע כי הוגשו שני מסמכים מזויפים על-ידי שותפיו של המבקש. ברם, בית המשפט התייחס לעניין זה במסגרת ממצאי מהימנות העדים ולראיות אלה ניתן המשקל הראוי. בית המשפט העליון לא מצא לנכון לשנות ממסקנה זו.

דיון

10.לאחר עיון בחומר שלפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר קבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון ;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

עיון בבקשה, על צרופותיה, מלמד כי זו אינה נכנסת לקריטריון מן הקריטריונים המצדיקים היענות לבקשה למשפט חוזר. אסביר.

11.אליבא דמבקש, עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלה האם השקיע מהונו האישי במיזמים, כנדרש, בעוד שבבית המשפט העליון הדיון התרכז בשאלה האם השקיע מזומנים או נכסים מוחשיים. לדעת המבקש, די בעניין זה כדי להורות על משפט חוזר. דין טענה זו להידחות. אין ממש בטענת המערער על שינוי חזית בערכאת הערעור. בית המשפט העליון אימץ את ממצאי בית המשפט המחוזי במלואם. מקום בו התייחס לעניין ספציפי, עשה זאת על דרך ההדגמה בלבד (פסקה 11 לפסק הדין בערעור). גם לגופם של דברים אין ממש בדברי המבקש. מעשי הרמייה כלפי מינהלת ההשקעות עוגנו היטב בחומר הראיות שהתפרש על פני עמודים רבים, ובדברי העדים. עצם העובדה שהמבקש השקיע במיזמים אינה שוללת, מניה וביה, את העובדה כי נקט במעשי רמייה. המבקש היה שותף לקנוניה שמטרתה חליבת כספים שלא כדין מהמדינה. הוא היה מודע למצגי השווא שהציג כלפי מינהלת ההשקעות. בהקשר זה, אין חשיבות האם בכל זאת תרם משהו מהונו למיזמים, כאשר מעשי המרמה עומדים על רגליהם שלהם. מעשים אלה באו לידי ביטוי במסמכים פיקטיביים, חשבוניות מזויפות שתיארו עסקאות שלא היו, שימוש בחברות קש ועוד. הטענה כי השקיע מהונו האישי נטענה בבית המשפט המחוזי ונדחתה. היא נטענה בשנית בפני ערכאת הערעור ונדחתה בשנית. מדובר אפוא, בטענה ערעורית מובהקת שאין מקומה בבקשה למשפט חוזר. טענות מסוג זה מתבררות בערכאה הדיונית, ומשנדחו שם לא ניתן להעלותן בשלישית, שכן אין אלו בגדר טענות שהמשפט החוזר נועד לשוב וללבנן (מ"ח 3068/03 גולן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(5) 905, 911;מ"ח 6081/04 בריגית נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). זאת ועוד, אפילו אם השקיע המבקש מנכסיו המוחשיים במיזמים, הרי שעדיין:

"מן המסמכים עולה, כי המערער לא ביקש וממילא לא קיבל אישור כנדרש בחוק, להשקיע בנכסים מוחשיים, ואין צריך לומר כי הנכסים שהיום הוא מבקש לראות בהם תחליף להשקעה במזומן, לא הוערכו על-ידי הגורם המוסמך בחוק ואף לא על-ידי כל גורם אובייקטיבי אחר. אף ברי הוא, כי להערכת המערער את הנכסים, אין משמעות. בנוסף, הוגשו מסמכים כוזבים המעידים על השקעה במזומן בשני המיזמים, עובדה המוכיחה את מודעות השותפים לדרישת ההשקעה במזומן" (פסקה 11 לפסק הדין בערעור).

12.דין דומה יש לייעד לטענת המערער בדבר "זיכויו" מניפוח מחיר הציוד בפרשת הגאליום, ולאחר מכן "הרשעתו" באותו עניין בבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי קבע במפורש, כי:

"ניסיון הנאשם לבסס את הלגיטימיות שבמעלליו, בהסתמכו על חוות דעתו של ד"ר ליאור (ת/70), אשר אישר כאמור את שווי עסקת התנורים בהסכם המשולש, אינו רלוונטי או אפקטיבי למסגרת הדיון דנן, שכן לנאשם לא יוחס בגדרו כל מעשה של ניפוח מחיר שווי העסקה. עיקר בניינו של האישום דנן נשען על הטעיית הרשויות בדבר זהות הצדדים החתומים על ההסכם המשולש, ונושא זה הוכח כדבעי" (פסקה 83 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

הנה כי כן, המבקש לא "זוכה" או הורשע" בעניין זה. ממילא, לא על כך סבה המחלוקת בין הצדדים. מצגי השווא שבגינם קיבל המבקש מימון ושהובילו להרשעתו בקבלת דבר במרמה, התבססו על עסקאות וחשבוניות פיקטיביות שהמציא למינהלת ההשקעות, ועל מצגי שווא באשר לאיתנות הפיננסית של שני המיזמים באמצעות חברות קש שהקים. עניינים אלה לא נגעו למחיר התנורים. זאת ועוד. אפילו היה בית המשפט העליון קובע כי מחיר התנורים לא היה אמיתי, בניגוד לממצאיו של בית המשפט המחוזי, לא היה בכך כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. מדובר בממצא עובדתי, שאף שברגיל אין בית המשפט שלערעור מתערב בו, יכול הוא לעשות כן באופן עקרוני. מכל מקום, שימוש בסמכות זו אינו מצדיק משפט חוזר, וודאי כאשר מבחינה עובדתית לא נמצא עיגון לטענת המבקש.

13.לבסוף, טענתו הכללית של המבקש על זיופים בחומר הראיות, דינה להידחות אף היא. טענה זו נטענה בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור. אכן, מקצת מן המסמכים שהוגשו בעניינו על-ידי שותפיו התגלו כמזויפים. ברם, בית המשפט היה ער לכך ונתן לכך את המשקל המתאים. בית המשפט העליון אישר את מסקנתו, ואין מקום שאתערב במסקנה זו במסגרת בקשה למשפט חוזר (מ"ח 5686/04 מוצלח נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בקשת המבקש נועדה לזכות בבמה נוספת לערער על הממצאים שעמדו בבסיס הרשעתו. ההליך של משפט חוזר לא נועד למטרה זו (מ"ח 2905/04 אבו גרדוד ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 5846/03 יזדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

14.סיכומו של דבר, המבקש לא הוכיח כי נתקיימה בעניינו עילה מן העילות הקבועות בחוק. הוא לא הצביע על שום ראיה או עובדה אשר עשויה, לבדה או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט, להוביל למסקנות אחרות מאלה שהגיע אליהן בית המשפט המחוזי או על חשש של ממש לעיוות דין בהרשעתו.

אשר על כן, הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.