מ"ח 5686/04 סלאמה מוצלח נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפני בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

1.כנגד המבקש ואדם נוסף הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 409/93) המייחס לו עבירת רצח על גרימת מותו של אדם במזיד תוך ביצוע עבירה (עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין). על פי הנטען בכתב האישום – ועל סמך הודעת המבקש בחקירתו במשטרה – קשר המבקש עם נאשם נוסף (להלן: יוסף) לבצע מעשי שוד. תוכנית פעולתם כללה שדידת כספו ומכוניתו של בעל מכולת (להלן: המנוח). באמצעות המכונית הנשדדת, יסעו השניים למסעדה שבה עבד הנאשם הנוסף וישדדו את כספו. תוכניתם לא מומשה במלואה. על פי כתב האישום נכנס יוסף (ביום 20.5.93) למכולת והמבקש שמר על הפתח מבחוץ. יוסף התנפל על המנוח והשתלט עליו תוך הכאתו. בזמן זה נכנס המבקש למכולת. השניים קשרו בחבל את ידיו ורגליו של המנוח וחסמו את פיו במגבת. לבסוף, נטלו השניים את כספו ואת מפתחות רכבו. מאחר שבגדיהם היו מגואלים בדם קטעו השניים את תוכניתם הפלילית והסתלקו מהמקום עם מכוניתו של המנוח. בעקבות המכות שספג נפטר המנוח מספר שעות לאחר מכן. בשחזור שערכה המשטרה טען המבקש כי מעורבותו בהמתת המנוח היתה מצומצמת. המבקש טען, כי היה שותף לקשירתו בחבל בעת שהיה שותת דם ממכותיו של יוסף. במסגרת תשובתו לכתב האישום טען המבקש, כי כלל לא הפעיל אלימות כלפי המנוח.

2.בית המשפט המחוזי (השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה) הרשיע (ביום 15.3.94) את המבקש בעבירות הרצח וקשירת קשר כאמור בכתב האישום. בית המשפט אימץ כמהימנה את הודעתו של המבקש במשטרה. על פי גירסה זו ועל סמך נתיחת גופת המנוח נקבע, כי כל יסודות עבירת הרצח, כאמור בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, הוכחו מעל לכל ספק סביר. כמו כן, בית המשפט מצא כי התקיימו יסודות עבירת קשירת קשר לתכנון וביצוע של שוד, כאמור בסעיף 499(1) לחוק העונשין. על הרשעתו זו נגזר על המבקש מאסר עולם.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש (ביום 3.5.94) ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 2410/94). נימוקי הערעור התמקדו סביב הוכחת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח וכללו גם טענות בעניין העונש. המבקש טען, כי לא נטען ללמוד מהודעתו במשטרה על קיומה של מועדות לאפשרות ממשית שהמנוח ימות כתוצאה מן החבלות שגרמו לו המבקש ויוסף. בית המשפט העליון (השופטים י' קדמי, ד' דורנר ומ' אילן) דחה, פה אחד, את הערעור. בפסק דינו (מיום 1.2.99) נקבע, כי התגבשות היסוד הנפשי הנדרש הוכחה מעל לכל ספק סביר, כפי שהדבר עולה ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

4.לאחר פסק הדין בערעור פנה המבקש (ביום 19.4.04) ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך משפט חוזר בעניינו. בבקשתו טוען המבקש, כי לא היה שותף לתוכניתו של יוסף לשדוד את המנוח. לטענתו, לא נכנס למכולת כלל וממילא לא היה שותף לרציחתו של המנוח. המבקש גורס, כי דבר הרצח נודע לו רק מצפייה בחדשות. עוד מוסיף המבקש וטוען, כי תוצאות נתיחת גופת המנוח הצביעו על המתתו על ידי מכשיר חד ואילו המשיבה טענה, בפני ערכאת הערעור, שהמתתו נגרמה כתוצאה מחניקתו במגבת. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הוגשה על ידי מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, אליה האציל (ביום 1.4.04) היועץ המשפטי לממשלה את סמכותו לחוות את דעתו ביחס לבקשה לעריכת משפט חוזר. עמדת מנהלת המחלקה הפלילית היא, כי אין להיעתר לבקשה לעריכתו של משפט חוזר. זאת משום שהמבקש לא הצביע על קיומה של עילה מכוח סעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המשיבה מציינת בחוות דעתה, כי טענות המבקש בעניין חומר הראיות נבחנו בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור ונדחו. כן מציינת היא שאין ממש בטענתו לפיה המנוח הומת באמצעות מכשיר חד.

5.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. התנאים לעריכת משפט חוזר קבועים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט:

"31. משפט חוזר

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הוכיח כי נתקיימה בעניינו עילה מן העילות הקבועות בחוק. טענותו בעניין הרשעתו על בסיס חומר הראיות בתיק הועלתה בפני הערכאות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש. טענה זו נדחתה בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי אימץ כמהימנה את הודעתו בחקירת המשטרה ודחה את גירסתו המאוחרת בדבר חלקו המינורי ברציחתו של המנוח. גם באשר לטענתו בדבר הגורם שהביא להמתתו של המנוח אין ממש. כפי שקבעה הערכאה הדיונית, סיבת המוות המיידית היתה תשניק מכני שנגרם על ידי אטימת פתחי הנשימה. נוסף לגורם זה, נמצאו חבלות קשות בפניו ובגופו של המנוח אשר נגרמו כתוצאה משימוש במכשיר קהה . טענת המבקש לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה משימוש במכשיר חד אינה תואמת את הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, לא הצליח המבקש לבסס קיומה של עילה לעריכת משפט חוזר. כפי שכבר פסק בית משפט זה, "טענות סתם אינן 'עובדות או ראיות', שיש בהן כדי להצדיק את עריכתו של משפט חוזר" (מ"ח 1097/99 בר נוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 2321/04 חורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כלל הוא כי "אין המשפט החוזר מהווה הליך ערעור נוסף או עניין שבשגרה ומי שמבקש משפט חוזר אינו יכול לבסס את בקשתו על טענות בעלמא" (מ"ח 5926/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לאור האמור, מסקנתי היא שהמבקש לא הוכיח קיומה של עילה המצדיקה עריכת משפט חוזר.

6.אשר על כן, דין הבקשה למשפט חוזר להידחות.