פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
רע"ב
2028/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
:
שוטיכין
סטניסלב ניקולאי
נגד
המשיב
:
שרות
בתי הסוהר
ערעור פסלות שופט על החלטתו
של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 13.2.2002 בעע"א
2449/01,
שניתן על ידי כבוד השופט ד'
בר-אופיר
בשם
המערער: בעצמו
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב
(כב' השופט ד' בר-אופיר) מיום 13.2.02, שלא לפסול עצמו מלדון בעע"א 2449/01.
1. המערער, שהינו אסיר, הגיש לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב עתירה שעניינה תלונות על תנאי מאסרו. בפתח הדיון מיום 13.2.02 ביקש
המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעתירות שהגיש, בטענה כי הגיש לבית המשפט
המחוזי בתל-אביב כתב תביעה נגד השופט, שכן לטענתו בית המשפט דחה עתירות קודמות
שהגיש העותר בעניין תנאי מאסרו ובכך גרם בזדון לפגיעה בבריאותו של המערער.
2. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, בקובעו כי לא
ברור אם אכן הוגשה נגדו תביעה לבית המשפט המחוזי. כן קבע בית המשפט, לאחר שעיין
במסמכים שהגיש המערער, כי מהותה ותוכנה של התביעה שהוגשה נגדו אינם ברורים לו,
וציין כי אינו בטוח שהמסמכים הוגשו כדין לבית המשפט. בית המשפט קבע כי אינו מוצא
מקום לפסול עצמו מלדון בעתירותיו של המערער וכי הן תיבדקנה לגופן ולעניינן.
3. על החלטה
זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה.
4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ראשית, יצוין, כי המערער לא צירף לערעורו מסמכים שיש בהם כדי להוכיח כי אכן הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד כב' השופט בר-אופיר. מכל מקום, גם אם אכן הגיש המערער תביעה נגד השופט, אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי להביא לפסילת השופט. כך, נפסק לא אחת, כי הגשת תלונה נגד שופט אינה מהווה כשלעצמה עילת פסלות, שאם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין המעונין לפסול את השופט היושב בדין לעשות כן על ידי הגשת תלונה ובצמוד לה לבקש את פסילתו בעקבות אותה תלונה (ראו והשוו: ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם); ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96
טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי
(טרם פורסם)). אמת, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה או תביעה נגד שופט - ובעיקר תוכנן - תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, אם האירועים שביסוד התלונה או התביעה מבססים לכשעצמם עילת פסלות של בית המשפט. אולם, אין זה המקרה דנן. מהחומר שבפני עולה כי ככל הנראה עיקרה של התביעה שהוגשה - אם אכן הוגשה - הוא בהחלטות שיפוטיות שניתנו על ידי השופט בעתירות שהגיש המערער בעניין תנאי מאסרו. בנסיבות אלה, אין בעצם הגשת התביעה משום עילה לפסלותו של בית המשפט. אכן, השאלה אותה יש לשאול היא, כאמור, אם יש חשש ממשי כי בית המשפט לא יוכל לדון בעתירות המערער ללא משוא פנים. לכך לא הונחה כל תשתית ראייתית.
לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור.
ניתן היום, ד' בניסן התשס"ב (17.3.2002).
ה
נ ש י א