בג"ץ 2045/06 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ. בית הדין להגבלים עיס

השופט א' א' לוי:

1.הממונה על ההגבלים העסקיים דחה בקשה למיזוג בין משיבות 4 ו-5, דור-אלון אנרגיה בישראל וסונול. כנגד החלטה זו הגישו המשיבות 4 ו-5 ערר לבית-הדין להגבלים עסקיים (ה"ע 613/05). העותר "ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל", מאגד תחתיו סוכנים ובעלי תחנות דלק, והוא הגיש בקשה לצרפו כמשיב בערר המתנהל בבית-הדין להגבלים עסקיים. בהחלטתו מיום 20.12.2006 דחה בית-הדין את הבקשה בקובעו כי אם תועלה הצעה למכירת תחנות תדלוק, בקשתו של העותר תישקל מחדש.

2.בעתירה שבפני נטען, כי בדיון שהתקיים בפני בית-הדין ביום 13.2.06 הודיע מנכ"ל המשיבה 4 כי הוצעה לממונה על ההגבלים העסקיים הצעת פשרה למכירת 53 תחנות תדלוק בתמורה לאישור המיזוג. עוד נטען, כי בית-הדין הביע תמיכה בהצעת פשרה זו. בשלב זה, הגיש העותר בקשה נוספת להצטרף כצד להליך, בטענה שהתנאי המתלה שנקבע בהחלטת בית-הדין מיום 19.2.06- התקיים. בהחלטתו מיום 20.2.2006 דחה בית-הדין את הבקשה בנימוק שטרם בשלו התנאים להצטרפותו של העותר כצד לעתירה, דהיינו, האפשרות של מכירת תחנת תדלוק תמורת אישור המיזוג עדיין אינה רלוונטית.

3.בהחלטתו הבאה של בית-הדין, מיום 23.2.2006, נקבע כי העותר יוכל להעלות את טענותיו לאחר שיישמעו סיכומי הצדדים, בדיון שייערך ביום 7.3.06. בהמשך להחלטה זו, הגיש העותר לבית-הדין בקשה לעיון בתיקים, בקשה לצירוף ראיות ובקשה לדחיית מועד הדיון. בקשות אלו נדחו ביום 2.3.2006 מהטעם ש"המבקש לא צורף כבעל דין אלא ניתנה לו זכות מוגבלת בלבד: להשמיע טענות בסיום ההליך".

מכאן העתירה שבפני.

4.טענתו העיקרית של העותר היא, כי ראוי היה לצרפו מלכתחילה כצד להליך. זאת, מכוח סמכותו של ביה"ד לפי תקנה 27 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית-דין ובערעור), התשמ"ט-1988, הקובעות כי בית-הדין רשאי לצרף בכל שלב של הדיון כל בעל דין שייראה לו. העותר גורס, כי גדר סמכותו של בית-הדין היא צירוף או אי-צירוף של בעלי דין, ומשמעות החלטתו הייתה צירוף דה-פקטו של העותר כבעל דין. משכך, ראוי היה להעניק לו את הזכויות המוענקות לכל בעל דין אחר, לרבות זכות עיון בתיקים והגשת ראיות ובקשת דחייה. בהמשך נטען, כי זכות הטיעון המוגבלת שניתנה לעותר היא ריקה מתוכן, משום שבקשותיו לעיין בתיקי בית-הדין, להביא ראיות מטעמו ולדחות את מועד הדיון על מנת שיוכל להתכונן אליו כראוי, נדחו.

5.בגדר העתירה נתבקש צו על-תנאי כנגד המשיב 1 לעניין צירופו של העותר כצד להליך, ולעניין עיון בתיקי בית-הדין וצירוף ראיות מטעמו. בנוסף, נתבקש צו-ביניים כנגד בית-הדין שיורה לו להימנע מקיום הדיון הקבוע ליום 7.3.06, או למצער, להימנע מקיום הדיון בחלק הנוגע להצגת טיעוני העותר. לחילופין, התבקש צו ביניים כנגד בית-הדין לפיו לא יינתן פסק-דין עד למתן החלטה אחרת בעתירה.

6.דין העתירה להידחות. סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988 (להלן:"החוק") קובע:"בעל דין שנפגע מהחלטת בית-הדין, לרבות החלטה לפי סעיף 30 וצו ביניים, או מהיתר זמני שנתן אב בית-הדין לפי סעיף 13, רשאי לערער עליהם לפני בית-המשפט העליון תוך 45 ימים מיום שהודעו לו". פרשנותו של סעיף זה נדונה בע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ , פ"ד מו(1) 876, שנסיבותיו היו זהות לאלו שלפנינו. באותו מקרה נקבע כי התיבה "החלטת בית-דין" המופיעה בסעיף 39 לחוק, מוגבלת אך ורק להחלטה סופית המסיימת את הדיון בפני בית-הדין ואין היא משתרעת, אלא אם כן נקבע אחרת, על החלטות אחרות שאין בהן משום סיום הדיון.

עוד נקבע בפסק-הדין, כי חרף דחיית בקשתה של המערערת שם להצטרף כצד להליך, הרי שהואיל וניתנה לה אפשרות לטעון את טענותיה במהלך הסיכומים, אין לראות את ההחלטה כהחלטה סופית שעליה ניתן לערער (לעניין זה ראו גם: ע"א 886/93 ELI LILLY AND COMPANY

נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פ"ד מז(2) 105, 108; ע"א 3603/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ , פ"ד מט(5) 423, 426; רע"א 1747/00 בזק בינלאומי בע"מ

נ' הממונה על ההגבלים העסקיים , פ"ד נד(2) 718, 720).

7.העולה מכך הוא, כי העתירה שבפני אינה אלא ניסיון לערער על החלטות ביניים שיצאו מלפני בית-הדין להגבלים עסקיים בניגוד להלכת ע"א 4843/91 הנ"ל, על דרך של הגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, ואת זאת לא נוכל לאפשר. ככל שחפץ העותר להשיג על ההחלטה בעניינו, היה עליו לנסות ולתקוף את ההלכה הנוהגת לעניין הגשת ערעור על החלטות ביניים של בית-הדין להגבלים עסקיים, במסגרת הליך של ערעור אזרחי.

לאור האמור, העתירה נדחית.