בג"ץ 2060/04 מאגד חרוב נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

השופט א' גרוניס:

1.בעתירה מלין העותר על צו הריסה מינהלי שהוציא המשיב ביום 9.10.03 לגבי בית מגורים שבבעלות העותר, והנמצא בשכונת בית חנינה בירושלים.

2.צו ההריסה המינהלי ניתן מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן - החוק). העותר פנה לבית המשפט לענינים מקומיים בבקשה לעכב את ביצוע הצו. בהסכמת הצדדים החליט בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים ביום 5.11.03, כי מניין 30 הימים לצורך ביצוע הצו יחל ביום 1.2.04. משהוגשה בקשה נוספת לעיכוב, קבע בית המשפט ביום 25.1.04 כי הצו יעוכב בשנית, וזאת כנגד הפקדה של 50,000 ש"ח. על החלטה זו ערער העותר לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. במסגרת הערעור העלה אף טענות כנגד עצם הוצאת הצו, וביניהן טענת אפליה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין הוא הערכאה המתאימה להעלאת טענות מתחום המשפט המינהלי. כמו כן נפסק, כי בכך שבקשתו של העותר בבית המשפט לענינים מקומיים התייחסה אך לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי, גילה העותר דעתו כי מסכים הוא להוצאתו של הצו. לאור האמור נדחה ערעורו של העותר. בעתירה דנא מעלה העותר טענות שונות כנגד צו ההריסה המינהלי, ומבקש כי נכריז על בטלותו.

3.הדרך לתקיפתו של צו הריסה מינהלי שהוצא מכוח סעיף 238א לחוק הינה בקשת ביטול, המוגשת לבית משפט השלום או לבית המשפט לעניינים מקומיים. אמנם, החוק מונה שתי עילות שבשלן יכול בית המשפט לבטל צו הריסה מינהלי או להתלותו (סעיף 238א(ח) לחוק). ברם, הפסיקה קבעה כי בבקשה לביטול ניתן להעלות אף השגות הנוגעות לשיקול דעתה של הרשות, וביניהן טענת אפליה (עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית , פ"ד נז(1) 196). על פי סעיף 250 לחוק, ניתן לערער על הכרעתו של בית המשפט בפני בית המשפט המחוזי. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). מן האמור לעיל עולה, כי קיים בדין הסדר מיוחד להפעלת ביקורת שיפוטית על הוצאתם של צווי הריסה מינהליים. משכך, אין מקום כי בית המשפט הגבוה לצדק ייזקק לעתירות בעניינים אלה.

העתירה נדחית על הסף.