בג"ץ 207/21 נחמן סטל נ. שר הבריאות

השופט א' שטיין:

1.

העתירה שלפנינו תוקפת הוראות והנחיות שונות המצויות בחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006; בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001; ובנהלי שירות בתי הסוהר. זאת, בקשר עם פועלם של הגורמים המוסמכים על ביצוען של הערכות-מסוכנות לעברייני מין וכן ביחס לטיפול הרפואי, השיקומי והפסיכולוגי אשר ניתן לעבריינים כאמור במשך תקופת מאסרם. במסגרת זו טוען העותר, בין היתר, כי ההוראות הנתקפות והתנהלותם של המשיבים מכוחן, מפלים אותו ואחרים כמותו במתן הטיפולים האמורים.

2.

בפתח עתירתו טוען העותר כי סמכות הדיון בעתירה נתונה לבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, כאשר הוא מסתמך על האמור בהחלטות שניתנו במסגרתם של בג"ץ 9057/99 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (12.1.2000)

ורע"ב 5898/10 מג'אדבה נ' שירות בתי הסוהר (23.11.2010). דא עקא, מהחלטות אלו גופן עולה כי לעותר סעד חלופי: הינו זכאי להגיש עתירה ברוב הנושאים שהעלה בעתירה דכאן לבית המשפט המחוזי בהתאם להוראות פרק ח'1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. העותר לא הציג טעם מיוחד שיצדיק את קיום הדיון בעתירתו לפנינו, וטעם כזה ממילא איננו בנמצא. משכך הוא, דין העתירה דכאן להידחות על הסף (ראו, למשל: בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מז(2), 229, 240 (1993)).

3.

העותר גם לא מיצה הליכים אצל שירות בתי הסוהר בטענותיו הקונקרטיות בטרם הגשת עתירתו (ראו, למשל: בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל , פסקה 11 (18.1.2006)). זאת, אף מבלי להידרש לכך שחלק מטענותיו מכוונות כלפי הסדרים בחקיקה עצמה, נושא שהיה מחייב לכאורה נקיטת הליכים שבהם הכנסת היא צד.

4.

העתירה נדחית אפוא בזאת; משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא נעשה צו להוצאות.