רע"ב 5898/10 מחמוד מג'אדבה נ. שרות בתי הסוהר

רקע

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ביתן) בתיק עת"א 18271-04-10 מיום 1.6.10, בגדרו נדחתה עתירת המבקש - שהוגשה כעתירת אסיר - לקבלת הצהרה עקרונית, לפיה אסירים רשאים להגיש עתירות

אסיר משותפות. יצוין, כי מדובר בעתירה כללית, ולא תואר בה מקרה מסוים שבו עלה צורך בהגשת עתירה משותפת.

ב.

בית המשפט קמא דחה את עתירת האסיר, בנימוק שאינה מעלה שאלה קונקרטית בה נדרשת הכרעה. צוין, כי עתירה - הדעת נותנת כי הכוונה לעתירה ספציפית - שתוגש בהקשר זה תיבחן לגופה, ובמידת הצורך, יתקיים בה דיון ותינתן החלטה, אך אין מקום ליתן החלטה עקרונית בשאלת הפרוצדורה האפשרית להגשת עתירת אסיר מעין זו. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ג.

בבקשה נטען, בין היתר , כי אין למנוע הגשת עתירת אסיר משותפת, ככל שנתבקש בה סעד משותף או שהיא נוגעת להחלטה מינהלית הנוגעת למספר אסירים. נטען גם, כי יש להשוות בין עתירות אסירים להליכים אחרים, וביניהם עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק בהן ניתן לצרף מספר עותרים חרף לשון היחיד הננקטת בתקנות. לגישת המבקש, מדיניות המשיב עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות, משום שישנם אסירים שיימנעו מהגשת עתירה אם ייאלצו להתמודד עם ההליך המשפטי לבדם. צוין, כי במקרים מסוימים חורגות מזכירויות בתי המשפט מסמכותן, ומסרבות להעביר עתירות אסיר המוגשות על ידי מספר אסירים. לטענת המבקש, שאלות אלה ונוספות הן עקרוניות, ובעלות השלכות החורגות מעניינו האישי של המבקש, ועל כן יש ליתן רשות ערעור במקרה זה. המבקש העלה גם טענת אפליה כללית, לפיה נוהג המשיב איפה ואיפה בין אסירים מיוצגים לאסירים שאינם מיוצגים; אך יצוין כבר עתה, כי המבקש לא הצביע על מקרה קונקרטי בו נדחתה עתירת אסירים בלתי מיוצגים והתקבלה עתירה דומה שהוגשה על ידי אסירים מיוצגים, ומכאן הקושי להידרש לטענה זו (ראו בג"ץ 8918/03 חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה (לא פורסם)).

ד.

לשיטת המשיב דינה של הבקשה להידחות, מן הטעם שהיא תיאורטית ואינה מבוססת על מסד עובדתי מסוים. המשיב מציין בתגובתו, כי על מזכירויות בתי המשפט, כגוף התומך בעבודת השפיטה, להצביע בפני הצדדים על פגמים שנפלו בכתבי בי-דין המוגשים באמצעותן, אך ככל שמגישי העתירה

עומדים על כך, מועבר הנושא להכרעת בית המשפט.

דיון

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה בכללה. כפי שיפורט, עתירות אסיר נועדו לאפשר הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המינהלית, ואילו בענייננו לא הצביע המבקש על החלטה מינהלית מסוימת הטעונה ביקורת, ותחת זאת ביקש הצהרה עקרונית צופה פני עתיד. מכאן שמדובר בבקשה תיאורטית, וכידוע בית משפט זה אינו נוהג לדון בשאלות כאלה, אלא בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות במקרה זה (רע"ב 7850/99 סמסאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 5497/05 סוויסה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). על אף האמור ומעבר לצורך הקונקרטי, אדרש לפרשנות סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971 (להלן פקודת בתי הסוהר ), ולוא לשם הגברת האחידות בנושא זה.

על עתירות אסירים

ו.

אסיר הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות בעניינו, רשאי לעתור לבית משפט ולהעמיד את ההחלטה לביקורת שיפוטית. לביקורת זו חשיבות יתרה, מקום שעסקינן בהחלטות המשיב ונציגיו בעניינם של אסירים, וזאת נוכח הסמכות הרחבה המצויה בידיהם, המקיפה חלק ניכר מחייו של האסיר:

"הסמכות לנהל בית סוהר מקנה בידי הנציב, או בידי מנהל בית הסוהר, שליטה על חיי האסיר כל יום כל שעה, מבוקר עד בוקר, בכל אשר יעשה, בתנאי חיים קשים המחייבים משמעת חמורה. אין אדם שכפוף ותלוי ברשות מינהלית לשבט או לחסד כמו אסיר. ואין רשות שמכתיבה אורחות חיים לאדם כמו שירות בתי הסוהר. לרשות מינהלית רגילה יש סמכות נקודתית, לעניין מסויים בתנאים מסויימים, ואילו לנציב בתי הסוהר או למנהל בית סוהר יש סמכות גורפת ונמשכת" (עע"א 7440/97, רע"ב 6172/97 מדינת ישראל נ' גולן , פ"ד נב(1) 1, 8-7, מפי השופט זמיר)

(ראו לעניין מעמדה החוקתי של חרותו האישית של אדם גם בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר) נ' שר האוצר (לא פורסם), פסקה 20 לפסק דינה של הנשיאה ביניש, וכן פסקה 11 לפסק דינה של השופטת נאור). דברים אלה אולי הם בחינת פשיטא, אך ראוי בכל עת לחזור ולאמרם; מקום שהאדם שולט בזולתו בכל מובן פיסי, ראוי שתהא בו בקרה של "גבוה מעל גבוה" "וגבוהים עליהם" ( קהלת ה', ז'). התשתית הנורמטיבית להגשת עתירה כאמור, מצויה בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר שעל פרשנותו נסבה בקשה זו.

בענייננו נטען, כי אין להפעיל פרשנות מצמצמת בקריאת הסעיף, ולאפשר הגשת עתירה משותפת למספר אסירים חרף לשון היחיד הננקטת בו. חוששני, כי המסקנה המתקבלת לאחר יישום המבחנים הנהוגים לצורך פרשנותו של חוק (בג"ץ 6427/04 גורודצקי נ' שר הפנים (לא פורסם)) - אינה תומכת ככלל בפרשנות המרחיבה המוצעת על ידי המבקש, אף כי יש לפרש את הוראות הפקודה באורח ליברלי, הוגן ואנושי, בשים לב שמדובר בחוליות חלשות בחברה, ורוב מלים אך למותר.

לשון החוק ותכליתו

ז.

סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע:

"62א. עתירה

(א)

אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק (להלן בסימן זה - בית המשפט) עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע ל מאסרו או ל מעצרו " (ס' 62א(א) לפקודה) (ההדגשות הוספו- א"ר)

עולה השאלה אם בבחירתו לנסח את הסעיף בלשון יחיד, ביקש המחוקק למנוע הגשת עתירה משותפת על ידי מספר אסירים. סעיף 5 ל חוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע, כי "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". סעיף 1 לחוק הפרשנות מסייג את האמור בסעיף 5 בקבעו, כי הוראות חוק הפרשנות יחולו "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה" (ראו גם בג"ץ 2458/01 משפחה חדשה ואח' נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פ"ד נז(1) 419, 424-423; רע"פ 3237/99 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 140, 144-143). שימוש בלשון יחיד בחוק אינו שולל איפוא פרשנות המייחסת את האמור גם לרבים, אך זאת בכפוף לכך שייחוס האמור לרבים יתיישב עם החוק ומטרתו - ובהמשך אכן נבחן אם הפרשנות המוצעת על ידי המבקש עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. אך די להדגיש בשלב זה, כי לשון החוק איננה שוללת בהכרח את הפרשנות המוצעת.

ח.

לחיזוק עמדתו הפנה המבקש ל תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 וציין, כי אף שהתקנות מנוסחות בלשון יחיד ("עותר") ניתן, בהתקיים תנאים מסוימים, להגיש עתירה על ידי מספר עותרים; ראו, למשל, לאחרונה בג"ץ 8634/08 אלחננוב ואח' נ' משטרת ישראל (לא פורסם). יוטעם, עם זאת, כי גם על הגשת עתירה משותפת חלות לעתים מגבלות - שחלקן עשויות לסייע גם להבנת ענייננו. כך למשל, יימנע ככלל בית המשפט מהתרת צירופם של מספר עותרים לאותה עתירה מקום בו הרקע העובדתי בעניינו של כל עותר הוא שונה , וזאת אף אם הסעד המבוקש זהה, להבדיל ממקרים שבהם יש זהות בנושא העתירה. הסיבה נעוצה בכך, שנדרשת בחינה פרטנית נפרדת לגבי כל עותר, בהתאם לרקע העובדתי הרלבנטי לגביו (בג"ץ 5850/00 קוטיק ו-17 אח' נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 3667/00 אסולין ואח' נ' שר התחבורה (לא פורסם)). מגבלה נוספת על הגשת עתירה משותפת נובעת מהחשש, שצירוף עותרים רבים יכביד יתר על המידה על בירור העתירה (בג"ץ 3574/07 בשאראת נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). לשון החוק - בפקודת בתי הסוהר מזה, ובתקנות סדר הדין בבג"ץ מזה - אינה שוללת את הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, אך כפי שהוסבר, לשון החוק אינה חזות הכל, ויש לבחון אם פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק - ולבחינה זו נפנה כעת.

ט.

בטרם הוסף סימן ח'1 לפקודת בתי הסוהר (עתירות אסירים) בשנת תש"ם-1980 ( ראו חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 5), תש"ם-1980) הוגשו עתירות אסירים לבית המשפט הגבוה לצדק; ואולם נוכח ריבוי העתירות תוקנה הפקודה, והסמכות לדון בעתירות אסיר הועברה לבתי המשפט המחוזיים (פרט לעתירות "הביאס קורפוס"). נקבע, כי העתירות יידונו בפני שופט דן יחיד (בהצעת החוק דובר על שלושה), ועל החלטותיו ניתן יהיה לערער, ברשות , לבית המשפט העליון. בדברי ההסבר נאמר, כי התיקון נועד לאפשר לאסיר לעתור בעניינים הנוגעים "לסדרים ולתנאים של החזקתו במאסר או במעצר". ראו הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 5) התש"ם-1980, הצעות חוק תש"ם, 99. מטרה זו אף עוגנה בלשון החוק עצמו, כאמור. במבוא להצעה נטען (עמ' 18), כי העברת הסמכות לבתי המשפט המחוזיים היא לרווחת האסירים, כי שם יתבררו עתירותיהם באופן ראוי יותר. הוסבר, כי נוכח ריבוי העתירות, וביניהם רבות העוסקות "בעניינים של מה בכך - ביקורים, מכתבים, אבידות קלות ערך וענייני משמעת" (כלשון הצעת החוק, שם ), והעומס הכללי, לא היה בידי בית המשפט העליון להקדיש את הזמן הנדרש לבירור יסודי של טענות האסירים (ראו גם י' זמיר "השפיטה בעניינים מינהליים: הצעה לרפורמה" משפטים י"ז (תשמ"ז) 187, 190-189). אולי כאן המקום לציין, כי חוק בית משפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000 לא הוחל כנתינתו על הליכי אסירים, ולא שונו תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980, ועל כן, לכאורה הסמכות בעינה בבתי המשפט המחוזיים; אלא שבחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, נקבע לימים כי עתירה נגד החלטותיהן של ועדת שחרורים וועדת שחרורים מיוחדת (פרק ד' לחוק, סעיף 25(ב)) תוגש לבית המשפט המחוזי, אך בסעיף 28 נאמר - דבר שהוסף במהלך החקיקה ולא הופיע בהצעת החוק -

כי תוגש כעתירה מינהלית לפי הוראות חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000. ראו גם סעיף 5(4) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, הקובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון – בין השאר – ב"עניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אומר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק". אכן, בסעיף28 לחוק שחרור על תנאי ממאסר נקבע אשר נקבע, אך אין בכך לכאורה להחיל זאת מניה וביה על נושאים אחרים של עצורים או אסירים. נוצרה איפוא אנדרוגניות בין הליכי עתירות אסיר "רגילות" לבין אלה המוגשים נגד ועדות שחרורים, שראוי לטעמי כי המחוקק יתן עליה את דעתו כדי למנוע אי בהירויות ותקלות, מה גם שבתי המשפט המחוזיים דנים לא אחת בעצמם בהליכי עתירות אסיר (כמו בענייננו) כבית משפט לעניינים מינהליים, וכך הם מכתירים את פסק דינם, מה שאינו נהיר כלל.

עתירות אסיר

י.

מכל מקום, אף שעתירות אסיר ניתנות במישור המשפטי להישמע במסגרת העתירות בבית המשפט הגבוה לצדק, בחר המחוקק לעגן מפורשות את זכותם של אסירים לעתור נגד החלטה מינהלית בעניינם בפקודת בתי הסוהר, אך בד בבד גם תחם את הנושאים בגינם ניתן לעתור בגדר זה, להחלטות הנוגעות לתנאי מאסרו או מעצרו של העותר . תכלית החוק ולשונו, כפי שנסקרו עד כה, מעידות על אופיו הפרטני-אישי של ההליך שבמחלוקת, קרי,

היומיום שבמאסר או במעצר לגווניו. לא זאת בלבד שהמחוקק לא נקט לשון כללית כגון "בכל הנוגע לתנאי מאסר או מעצר", אלא ייחד את דבריו "מאסרו או מעצרו", קרי - זה של האסיר או העצור העותר. הליך עתירת אסיר נועד איפוא על פניו להתמודד עם החלטות פרטניות אשר התקבלו בעניינו של אסיר או עצור פלוני - וזהו הגורם לקושי שעמד בשעתו בפני בית משפט זה להידרש לעתירות לעומקן, נוכח ריבוין ואופיין הפרטני, ומכאן תיקון הפקודה כמות שהראינו. הדוגמאות שהובאו בדברי ההסבר מעידות על אופיין האישי של העתירות – ובהן, ואין זו כמובן רשימה ממצה, החלטות בנוגע לזכויות האסיר למכתבים, או לביקורים וכן לבעיות משמעת, אותן מבקש האסיר להעמיד לביקורת שיפוטית. החלטות אלה מתקבלות, ברוב רובם של המקרים, בהתאם לרקע העובדתי הייחודי בעניינו של אסיר (רע"ב 2857/08 נחום נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם)) וכבר כאן עדים אנו לקושי הטמון בהידרשות לעתירה המשותפת למספר אסירים, בודאי כאלה שהרקע העובדתי בעניינם שונה.

יא.

סדרי הדין עשויים אף הם להעיד על מהות ההליך ותכליתו. כך למשל, מקום בו ביקש המחוקק לייעל טיפול בהליכים שאינם מורכבים, אך מתקיים בהם אינטרס ציבורי כי יטופלו במהירות - נקבעו סדרי דין המבטיחים מטרה זו ונקבע, כי אין לפרשם באופן שיפגע במטרה זו (ראו לדנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי , פ"ד נד(3) 556, 572-570). נדמה כי הדברים יפים גם לענייננו. כאמור, חקיקת סעיף 62א נועדה לייעל את הדיונים בעתירות אסיר. ניתן להניח, כי מטרה זו, קרי ייעול הדיונים בעתירות אסירים, הנחתה את המחוקק גם בקביעת סדרי הדין הייחודיים שהותוו בסעיף 62א, ובהם קיום הדיון בפני שופט דן יחיד והגבלת הערעור על החלטותיו לערעור ברשות בלבד (ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם)). בתי המשפט העוסקים בעתירות אלה רשאים לקיים את הדיון בסמוך למתקני כליאה ואף במתקני הכליאה עצמם כדי לייעל את הניוד (ראו סעיף 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם - 1980), וכך גם נעשה. נדמה, כי אילו היתה הכוונה להכניס למסגרת הדיונית של עתירות אסיר עניינים עקרוניים, מורכבים או בעלי השלכות על מספר רב של אסירים - לא היה המחוקק בוחר להגביל את זכות הערעור (ראו סעיף 17 חוק יסוד: השפיטה). יש איפוא לכאורה בסדרי הדין שנקבעו בסעיף 62א לפקודה כדי לחזק את עמדת המשיבה בדבר הפרשנות המצמצמת יחסית שיש ליתן לסעיף, שהרי אילו ביקש המחוקק להרחיב את מנעד המקרים שיידונו במסגרת עתירת אסיר, לא היו נקבעים סדרי דין מקוצרים, אשר ככלל נועדו להליכים אשר אינם כה מורכבים ונדרש בהם טיפול יעיל ומהיר (ראו דנ"פ 9263/99 בקשי

הנזכר).

יב.

במסגרת אחריותם לניהולה של שגרת בתי הסוהר על הממונים לקבל החלטות פרטניות בעניינם של אסירים ועצורים. החלטות אלה מתקבלות, כאמור, בהתבסס על מידע עדכני ורלבנטי המצוי בפניהם בעניינו של אסיר או עצור. בית משפט הדן בעתירות על החלטות אלה,

"אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד" (עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן , פ"ד נב(1) 8, השופט זמיר). הטעם לדיון הנקודתי נעוץ, בין היתר, בכך שלהחלטה עשויה להיות השלכות על אסירים אחרים, אשר עניינם לא עמד בפני בית המשפט, לא ניתנה להם זכות טיעון ואין הם חולקים את הרקע העובדתי של העותר ; לכך ייתכנו השלכות על ניהול בית הסוהר שבאחריות המשיב. מסיבה זו, בין היתר, נדרשים בתי המשפט לאזן בין מציאת הפתרון הראוי בעניינו של עותר לבין הבטחת ניהולו התקין של בית הסוהר על ידי המשיב (רון שפירא "הליך מינהלי כקובע את גבולותיה ומסגרתה של הענישה הפלילית" המשפט יב

(תשס"ז) 485 , 492 ). ניתן לומר, כי איזון זה, התוחם את הביקורת השיפוטית בעתירות אסיר לגדרי ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו של אסיר, מעיד אף הוא על תכליתה של עתירת האסיר ואופייה.

יג.

לשלמות התמונה יצוין, כי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.31.00 (להלן פקודת הנציבות ), בה מפורטים הנהלים לטיפול בעתירות אסירים ברמת בית הסוהר, מבטאת את פרשנות המשיב לסעיף. פרשנות זו אינה מחייבת את בית המשפט (רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם) – אך אין להתעלם מכך שהפרשנות בה נקט מנחה את פעולותיו במשך תקופה ארוכה, ועליה מסתמכים גם האסירים עצמם; ראו גם א' ברק, פרשנות החקיקה (תשנ"ג-1993), 801-800. בסעיף 4א לפקודת הנציבות מוסבר, כי העתירות מוגשות בנושאים בעלי נגיעה ישירה למאסרו או מעצרו של האסיר. סעיף 10א.

מורה, כי עם הגשת עתירה יש לערוך נסיונות פנימיים על-ידי קציני בית הסוהר למציאת מענה. כלומר, בין כתלי בית הכלא מתבצע מעין הליך בדיקה לעתירת אסיר המתייחס לבעיה אישית-פרטנית.

יד.

יש לראות איפוא את עתירות האסיר ככלל כבעלות אופי פרטני, הנוגע ליומיום במאסר או במעצר.

עתירות

לבית המשפט הגבוה לצדק

טו.

האפשרות לעתירות אסיר לא שללה את סמכותו של בית משפט זה לעניינים הנוגעים לאסירים או לעצורים, ובית משפט זה עשוי להידרש אליהם בעתירות לבג"ץ בעלות אופי רחב יותר. סבורני, כי נכון להבחין בין החלטות הרשות, שהן גורפות באופיין וחלות על קבוצת אסירים בעלי מכנה משותף או על כלל האסירים (למשל, קביעת נוהל או מדיניות) לבין יישום נוהל או מדיניות במקרה של אסיר ספציפי. כך למשל, קיים נוהל כללי הנוגע לזכות ההתייחדות של אסירים נשאי נגיף האיידס עם בנות זוגם; נוהל כללי זה חל על כלל האסירים המשתייכים לקבוצה הרלבנטית, אך עשוי להיות מיושם באופן שונה בעניינם של אסירים שונים בהתאם לנסיבותיהם האישיות (ראו למשל רע"ב 2416/05 הנזכר, שם הוחלט שלא ליישם את הנוהל האמור בעניינו של אסיר פלוני, נוכח ההערכה כי נשקפת ממנו סכנה לבת-זוגו). המסלול המשפטי ה"רגיל" לתקיפת נוהל או מדיניות כללית הוא במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, שם תיבחן - במיוחד - סבירותה האובייקטיבית של מדיניות הרשות, להבדיל מאופן יישומה במקרה ספציפי. ניתן ללמוד על חלוקת סמכויות זו מפסיקותיו של בית משפט זה, כך למשל בבג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם ואח' נ' השר לביטחון פנים (לא פורסם) נדונה זכותם של כלל האסירים למיטה לישון עליה ובבג"ץ 1482/08 עדאלה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) נדון מערך הסעות המשרת את כלל האסירים. אין הדבר משול למתמטיקה או לתכנת מחשב ועל כן ישנה גמישות, אך זו ליבת המדיניות השיפוטית הנוהגת. אם כן, בגבולות הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט הגבוה לצדק על מדיניות הרשות - ניתן יהיה לבחון את סבירות הנוהל או המדיניות שקבע המשיב; אך בית המשפט ייטה שלא להידרש לאופן יישומו של הנוהל במקרה של אסיר מסוים

- כפי שיובהר עוד להלן, ועל דבר זה להיותר ככלל לעתירות האסיר לפי הפקודה.

טז.

הבחנה זו בין עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק לבין עתירות אסיר עולה מפסיקותיו של בית משפט זה. כך, למשל, במקרה בו הגיש אסיר עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד תנאי מאסרו נקבע, כי "הליך של עתירת אסיר נועד לביקורת שיפוטית בכל עניין הנוגע למאסר או מעצר. אם אכן צודק העותר בטענותיו נגד תנאי מאסרו, עליו לדרוש, בהליך שיפוטי שיועד לכך, קיום תנאי מאסר נאותים"

( בג"ץ 7674/03 אזולאי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). במקרה אחר, עתר אסיר לבית המשפט הגבוה לצדק נגד החלטת הרשות למנוע ממנו ביקורי משפחה בשבת, בית משפט זה קבע כי "גם אם צודק העותר בטענותיו לגוף העניין - ואיננו מחווים על כך כל דעה - אין מקום לברר טענות אלה בבית המשפט הגבוה לצדק. עתירת אסיר בענין ביקורים נדונה, כאמור בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, בפני בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר בו מוחזק האסיר"

(בג"ץ 148/00 קויקס נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)).

כללם של דברים, ככל שהמבקש או אסירים אחרים מבקשים לתקוף מדיניות או החלטה גורפת של המשיב - עומדת בפניהם האפשרות להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אך מקום בו ההחלטה הנתקפת היא פרטנית ונוגעת לאסיר ספציפי - תידון במסלול שמתוה סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר.

מצבי ביניים

יז.

אכן, ייתכנו מצבי ביניים, בהם תתבקש תקיפתה של החלטה מהותית הנוגעת למספר אסירים, כיון שהרקע העובדתי בעניינם דומה, או נובע ממכנה משותף המקבצם לקטגוריה דומה. טלו לדוגמה מצב בו מספר אסירים הכלואים באותו תא מבקשים להלין על תנאי האוורור בו. ככל שמצב האוורור בחדר אינו תוצר של החלטה מינהלית המושפעת מנסיבותיו האישיות של אחד משוכני התא, תקיפת התנאים אינה מחייבת דיון פרטני במצבו של אסיר, ועולה השאלה אם במצב זה יש להתיר הגשת עתירת אסיר משותפת. זו פרופוזציה שובת לב. ואולם, התיק שלפנינו אינו כולל עתירה כזאת, ועל כן אין צורך להכריע או לטעת מסמרות בשאלה זו. אני כשלעצמי מתלבט בכך, ואותיר זאת בצריך עיון למקרה קונקרטי.

יח.

מכל מקום, וכדי להפיס את דעת העותר במידת מה, נזכור את זאת: אמנם עתירות אסיר נועדו לתקיפת החלטה מינהלית הנוגעת לתנאי מאסרו או מעצרו של אסיר ספציפי. בית המשפט אינו נכנס בנעלי הרשות ואינו מציב ככלל את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. בית המשפט בוחן את סבירות ההחלטה ואת השיקולים שהובילו להחלטה זו (ראו רע"ב 6531/97 קהלני נ' בית סוהר איילון

(לא פורסם); ד' בר-אופיר, עתירות אסירים (2003) 9). ואולם, ככל שיקבע בית המשפט, כי החלטת הרשות אינה סבירה בנסיבות מסוימות ויש לשנותה, הנה באופן מעשי. תהא לקביעתו משמעות כלפי החלטות דומות באותן נסיבות, אם לא תתבקש מטעם המדינה רשות ערעור לבית משפט זה. אם נשוב לדוגמה שהוצגה בעניין האוורור - פשיטא, כי ככל שתתקבל עתירת אסיר המלינה על תנאי האוורור בתא, יחולו הקביעות בפועל גם ביחס ליתר האסירים באותו תא (בניגוד למצב בו יוצא האסיר מן התא - אך חבריו לתא ימשיכו לסבול מאוורור שנמצא לא ראוי על ידי בית המשפט). כללם של דברים, ככל שבית המשפט מצא את החלטת הרשות לא סבירה, מטבע הדברים עליה לתקן את החלטתה לא רק ביחס לעותר הספציפי, אלא כלפי כל אסיר אחר החולק עמו אותן נסיבות. בהקשר זה לא היה המצב שונה אילו היתה העתירה מוגשת על ידי מספר אסירים.

יט.

הדבר אף עולה במובהק מעע"א (תל אביב-יפו) 3424/09 טראבין נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)) אותה הזכיר המבקש. במקרה זה, עתרה אסירה נגד החלטת המשיב למנוע כניסתם של מתורגמנים מטעם עמותת "רופאים לזכויות אדם", המתלוים לרופאים אשר מבקרים את האסירים. באת כוח העותרת אף ציינה בדיון, כי העתירה נוגעת לאסירים נוספים דוברי ערבית. בית המשפט קבע, כי יש ממש בטענות העותרת, ויש לאפשר כניסתם של מתורגמנים אשר עברו בהצלחה בדיקה בטחונית מטעם המשיב, אף אם אינם מועסקים על ידי חברה המעניקה שירותים למשרד הביטחון, כפי שדרשה הרשות. מקביעה זו עלה, כי ההחלטה לא תיושם רק בעניינה של העותרת, אלא בעניינם של כלל האסירים הנזקקים לשירותי תרגום, ואין נסיבות מיוחדות המונעות מהם להיפגש עם מתורגמני העמותה.

כ.

כאמור, פתרון אחר לצורך ה"קבוצתי" עשוי להימצא בדמות איחוד הדיוּן במספר עתירות. במקרה אחד הגישו שני אחים, החולקים נסיבות דומות, עתירות נִפרדות נגד החלטת המשיב שלא לאפשר את יציאתם ממתקן כליאה באבטחה לצורך השתתפות באזכרת אביהם המנוח (עע"א (נצרת) 687/09 אביטל נ' משטרת ישראל (לא פורסם); עע"א (נצרת) 688/09 אביטל נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). כאמור, כל אח הגיש את עתירתו שלו, אך נוכח הסעד והרקע העובדתי המשותפים - הדיון בעתירות אוחד (וכך גם אוחדה ההחלטה בבקשתם לרשות ערעור - ראו רע"ב 6687/09 אביטל נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם)). בדרך זו, ניתנה לבית המשפט ההזדמנות לבחון את הרקע ונסיבות העתירות ולקבוע אם ניתן לדון בהן יחד אם לאו, וליתן בהן סעד משותף. נציין עם זאת, כי פתרון זה אינו נותן מענה לסוגיית האגרה; אך יתרה מזו, יש בו מידה של מלאכותיות פורמליסטית.

סוף דבר וסיכומו

כא.

סיכומם של דברים, ככלל התכלית בבסיס עתירת אסיר היא להתמודד עם החלטות מינהליות, אשר התקבלו בעניינו של אסיר ספציפי ובהתאם לנסיבותיו הייחודיות. הדברים עולים מלשון החוק, מדברי ההסבר ואף מההשוואה (שערך המבקש עצמו) עם תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק. אופיו הפרטני של ההליך מקשה על קיום דיון בעתירה המשותפת למספר אסירים שאינם חולקים רקע עובדתי דומה, ומכאן הקושי בקבלת עמדתו הפרשנית של המבקש. במקביל, נדמה כי בחוק ובפסיקה ישנו לעת הזאת מענה לצורך האפשרי בהגשת עתירה משותפת, וזאת במספר כיוונים. כאמור, כאשר אסירים מבקשים להלין על החלטות כלליות וגורפות אשר מטבען מוחלות על כלל האסירים או על קבוצת אסירים - פתוחה בפניהם הדרך להגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לבחון את סבירותה של החלטת המשיב. בנוגע למצבי הביניים עליהם הצבעתי -

כאמור, אין הבקשה הנוכחית מתאימה להכרעה בהם, אך על פניו דומני, בהנחה של צורך משותף לקבוצת אסירים, כי הרשות תחיל את החלטות בתי המשפט במקרים הרלבנטיים על כולם; ישנה גם האפשרות לאיחוד הדיון בעתירות אסיר אחדות. בכך לכאורה יש לעת הזאת יהא מענה הולם למצבים אלה, ועל כן אין הכרח לקבל את עמדת המבקש.

כב.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשה.