בג"ץ 2139/97 אריאלי יעקב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' זמיר).

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בשל נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה בר תוקף (עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א1961-) וללא פוליסת ביטוח בת תוקף (עבירה לפי סעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל1970-) . הוא נדון תחילה בהיעדרו בבית משפט השלום (תעבורה) בתל-אביב-יפו, הורשע וערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט בר-אופיר). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על החזרת עניינו של המבקש לבית משפט השלום. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה. משהוחזר הדיון לבית משפט השלום הודיע בא-כוחו של המבקש, כי הוא מודה בעובדות כתב האישום. לאחר מכן הגיש סיכומים בכתב המסבירים, כי הודה למעשה באמור במסמך הנושא את הכותרת "הזמנה למשפט וכתב אישום על פי תקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד1974-" ואשר בו נכתב, תחת הכותרת "תיאור המעשה": "עקב הוספת שופטים אחה"צ נשלחת בזה הזמנה לדין המחליפה את ההזמנה לדין הקודמת שנשלחה לך לגבי העבירה הנ"ל. תיאור העבירה פורט בהזמנה לדין הקודמת." בית משפט השלום דחה טענות אלה וקבע, כי יש לראות בדברי בא-כוחו של המבקש משום הודאה בעובדות כתב האישום המקורי. בית המשפט המחוזי שדן בערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום הורה על החזרת הדיון בתיק לבית משפט השלום, שידון בתיק מלכתחילה, על בסיס כתב האישום המקורי.

2.המבקש מבקש לערער על פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתו, היה על בית המשפט קמא לזכות את המבקש לחלוטין ולא לאפשר למשיבה לתקן את הטעויות שמייחס לה המבקש במסגרת דיון שלישי באותה פרשייה עובדתית מ1992-. עוד מלין המבקש על כך שבית המשפט "הענישו" כביכול בשל הטקטיקה שננקטה על-ידי בא-כוחו. כמו-כן טוען המבקש, כי במקרה אחר קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו, לפיה משלוח "הזמנה לדין וכתב אישום" שתוכנם מתייחס לקביעת מועד דיון חדש, מבטל את כתב האישום ולפיכך ראוי, כי בית המשפט העליון יקבע עמדתו בסוגיה.

3.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור במקרה זה. לגישתה, עצם קבלת טענתו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי היוותה התחשבות מפליגה במבקש. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בית משפט זה קבע (בע"פ 1556/90 בארי

נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 705) כי ניתן להחזיר דיון לערכאה הראשונה אף בעבירות של ברירת משפט או ברירת קנס אם הנאשם הוא שתרם מצידו לטעות שנפלה בהליכים הראשונים או להתמשכות ההליכים, "שהרי אין עבריין צריך לשאת נשכר מן ההתחמקות מן השפיטה או ממעשה שנועד להאריך את ההליכים". לגרסת המשיבה נתקיים האמור בסיפא בהתנהגותו של המבקש. בסיכום דבריה טוענת המבקשת, כי בקשת המבקש מכוונת, למעשה, נגד שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי וכי אופן הפעלת שיקול הדעת אינו עילה למתן רשות ערעור.

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. בית המשפט קמא שקל את כל הגורמים שבפניו: מהות העבירה המיוחסת למבקש, הפגם הצורני שממנו ניסה המבקש להיבנות, התנהגותם של המבקש ובא-כוחו בבית משפט השלום, וכן הלאה. הכרעתו היא לקולא, ומכל מקום אינה יוצרת עילה להתערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שניה. מקל וחמר שכך הם פני הדברים כאשר המבקש מגיע לערכאה זו פעם שניה בהתייחס לאותה מערכת עובדתית.

הבקשה נדחית.