בג"ץ 2224/97 אזר ישראל נ. מדינת ישראל

1.המבקש רשום יחד עם אשתו כבעלים של רכב. המבקש הועמד לדין פלילי בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים בגין עבירה של אי ציות לרמזור אדום שהיה בכיוון נסיעתו, עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-. המבקש כפר באשמה וטען כי לא הוא אשר נהג ברכב. ביום 17.1.96 הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, והוטל עליו קנס של 450 ש"ח, זאת בהסתמך על החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א1961-, הקובעת לאמור:

"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

בית משפט השלום קבע כי החזקה האמורה, חלה גם אם רשומים שני בני אדם כבעלים של רכב. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, ערעורו נדחה וחויב בהוצאות לאוצר המדינה, ובית המשפט קבע שוב כי החזקה חלה כאשר שני בני אדם רשומים כבעלים של הרכב ורק אחד מהם הועמד לדין. בית משפט זה (כבוד המשנה לנשיא ש. לוין) דחה את בקשת המבקש לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מציין כי פרשנות סעיף 27ב הנ"ל היא חד משמעית. ערעורו של המבקש בפני בית משפט זה על ההוצאות שנפסקו נגדו בבית המשפט המחוזי נתקבל, והחיוב בהוצאות בוטל.

2.מונחת בפני בקשת המבקש לקיים משפט חוזר בעניינו. לטענת המבקש, השאלה המשפטית המתעוררת בדבר היקף התחולה של החזקה הקבועה בסעיף 27ב איננה פשוטה, כפי שהעיר בית משפט זה בערעור בפניו בעניין ההוצאות, ובהרשעתו על סמך אותה חזקה, בלי העמדת אשתו לדין, נגרם לו עיוות דין המצדיק קיום משפט חוזר בעניינו, כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד1984-.

3.לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובחומר המונח בפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד1984-, שהוסף לחוק בחוק בתי המשפט (תיקון מס' 22), התשנ"ו1966-, קובע לאמור:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון

עיוות דין".

בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר:

"מוצע להוסיף עילה, אשר תאפשר להורות על עריכת משפט חוזר, במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין לאדם שהורשע במשפט פלילי, ואולם הם אינם באים בגדר דלת אמותיהן של העילות המנויות בחוק; כך, למשל, יבוא בגדר העילה המוצעת מקרה של זיכוי אדם אחר שהיה מעורב בפרשה של הנידון, המושתת על ממצאים או נימוקים, שנוכח קיומם אין להרשעת הנידון על מה שתסמוך".

נסיבות המקרה דנן, אינן באות בגדר דלת אמות הסעיף. השאלה המשפטית נדונה בהרחבה והוכרעה על ידי הערכאות דלמטה, לאחר שניתנה למבקש ההזדמנות לטעון כל טענותיו. אין לומר, כי כאשר הורשע נאשם בפסק דין המעלה שאלה משפטית, כי אז, קיים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. אחרת, הופך הליך המשפט החוזר להליך של ערעור, ולא לכך נועד ההליך. לא זו התכלית שעמדה ביסוד חקיקתו של סעיף 31(א)(4) הנ"ל. משניתנה למבקש ההזדמנות הראויה לטעון כל טענותיו, ומשקויים בעניינו הליך הוגן, ומשנשמרו זכויותיו כנאשם בפלילים, נחה דעתי כי לא מתעורר חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין (השווה : מ"ח 4316/95 אליעזר וילצ'נסקי ואח' נגד מדינת ישראל (טרם פורסם); מ"ח 8083/96 אשרם יום טוב נגד מדינת ישראל

(טרם פורסם)). לא מתקיימת גם אף עילה אחרת לקיום משפט חוזר, מהעילות המנויות בסעיפים 31(א)(1)- 31(א)(3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד1984-.

הבקשה נדחית.