בג"ץ 23/99 ג'בר ג'אבר נ. מדינת ישראל

העורר בבש"פ 22/99 (להלן - העורר 1) והעורר בבש"פ 23/99 (להלן - העורר 2) עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 377/98) בגין עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות, ירי באיזור מגורים ונשיאת נשק שלא כדין. לפי כתב האישום, ביום 16.11.98 החליטו העוררים, שהם אחים, לדקור ולפצוע את המתלונן. העוררים הגיעו לביתו של המתלונן כשברשותם אקדח וסכינים. כאשר סירב המתלונן לפתוח לעוררים את הדלת, שבר אחד העוררים את החלון, הכניס את האקדח מבעד לחלון וירה ירייה אחת אל תוך הבית. לאחר מכן, בעקבות צעקת אחד העוררים "תפתח או שאני יורה עליך", המתלונן פתח להם את הדלת. העוררים הכו את המתלונן בפניו בעזרת האקדח ודקרו אותו בעזרת סכין בפנים, בבית החזה השמאלי התחתון, במותן שמאל ובישבן. בעקבות הפציעה נזקק המתלונן לטיפול רפואי ואושפז למשך יממה בבית חולים.

ביום 13.12.98 החליט בית המשפט המחוזי (השופט ג' גינת) להורות, לגבי שני העוררים, על חלופת מעצר בתנאים מגבילים, בין היתר, בתנאי מעצר בית. העוררים הגישו עררים על החלטה זו, וביום 3.1.99 החלטתי, לבקשת העוררים, לאחד את הדיון בשני העררים. העררים מופנים כנגד התנאי של מעצר בית. הטענה היא כפולה. ראשית, העוררים טוענים כי אין תשתית ראייתית מספקת כדי להצדיק חלופת מעצר של מעצר בית. שנית, לטענתם, בהחלטה לעצור את העוררים במעצר בית יש משום הכבדה יתירה על העוררים, מעבר לנדרש כדי להשיג את המטרה של חלופת המעצר.

לעניין שאלת הראיות לכאורה נאחזים באי-כוח העוררים בדברי בית המשפט המחוזי. בית המשפט, בהחלטתו לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, אמר כך:

"הסניגורים המלומדים העלו בפניי מחשבות שונות בניסיון לתרץ את המסקנות העולות מהתשתית הראייתית שהוצגה לעיל. אינני יכול לקבוע שטענות אלה של הסניגורים משוללות יסוד. התוצאה היא, שיש אומנם בידי המאשימה ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום, אלא שנראה לי שמסכת ראיות זו אינה בטוחה די הצורך כדי להשתית עליה החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים".

בערר שבפני טענו העוררים כי לאור החלטה זו של בית המשפט קמא, אין אפשרות על-פי הדין להורות על חלופת מעצר. וזאת למה ? משום שאותה תשתית ראייתית הדרושה לשם מעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, דרושה גם לשם מתן הוראה על חלופת מעצר.

אכן, בית המשפט אינו רשאי להטיל חלופת מעצר אלא אם קיימת עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש ראיות לכאורה התומכות באישום, כאמור בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז1996- (להלן - חוק המעצרים). לפי הדין, אם אין ראיות לכאורה התומכות באישומים נגד העוררים, יש לבטל את ההחלטה המטילה על העוררים מעצר בית, ולשחררם מן המעצר בערובה או ללא ערובה, לפי ההוראות של חוק המעצרים. ראו בש"פ 5869/96 ג'ורג' אבו-מנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3704/98 אנדרי אנדרייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

ואולם, במקרה שלפנינו, לא זאת היתה קביעתו של בית המשפט קמא. בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי קיימות ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום. הוא הוסיף, אמנם, כי ראיות אלה אינן חזקות במיוחד, ולפיכך ראה לנכון להסתפק במעצר בית. אולם, על פי החוק, אם קיימות ראיות לכאורה, אפילו אין הן חזקות במיוחד, רשאי בית המשפט להחליט כי הנאשם יהיה נתון במעצר או ישוחרר מן המעצר, כחלופת מעצר, למעצר בית.

לגוף העניין, אף אני סבור שקיימות במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת האישום. למעשה, גם בדיון בפני לא חלקו באי-כוח העוררים כי קיימות ראיות לכאורה, אף כי חזרו וטענו כי ראיות אלה חלשות. מכאן שבית המשפט המחוזי היה רשאי להחליט כי העוררים יהיו נתונים, כחלופת מעצר, במעצר בית.

השאלה העיקרית בערר זה היא, אם כן, השאלה אם ניתן להשיג את המטרה של חלופת מעצר בתנאים מגבילים פחות מאשר אלה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי.

העבירות המיוחסות לעוררים הן עבירות אלימות חמורות. הן יוצרות, לפי סעיף 21(א) לחוק המעצרים, חזקת מסוכנות. בא-כוח המשיבה טען כי בנסיבות המקרה קיים גם חשש מפני שיבוש הליכים. לעוררים עבר פלילי מכביד. לחובת העורר 1 הרשעות בעבירות רכוש, והופעל נגדו בעבר מאסר על תנאי. בנוסף, תלויים ועומדים נגד העורר 1 תיקי משטרה בגין תקיפת שוטרים במספר אירועים שונים, בריחה ממשמורת חוקית, איומים וגניבה. לעורר 2 הרשעות רבות בעיקר בעבירות רכוש, אך גם בעבירות איומים, נשיאת נשק שלא כדין ובריחה ממשמורת חוקית. הוא נדון כבר פעמים אחדות לתקופות מאסר ניכרות (12 חודשים, 18 חודשים, 11 חודשים, 3 חודשים), ואף הופעלו נגדו פעמים אחדות מאסרים על-תנאי (פעם אחת, בשנת 1989, הופעלו נגדו 3 מאסרים על-תנאי, לתקופות של 4 חודשים, 18 חודשים ו7- חודשים; ופעם אחרת, בשנת 1994 הופעלו מאסרים על-תנאי לתקופות של 18 חודשים ו5- חודשים), נוסף לקנסות ופסילה של רשיון נהיגה.

לאור כל אלה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו מעצר בית בו יהיו נתונים העוררים.

עם זאת אני מחליט לשנות מעט את התנאים של מעצר הבית לגבי העורר 1. לגבי העורר 1 קבע בית המשפט המחוזי כי הוא רשאי לצאת מביתו לצורך עבודתו (במשחקי צמרת, רח' הלל 23, ירושלים) בין השעה 09:00 לשעה 15:00. בא-כוח העורר 1 טען כי העבודה, במקום עבודתו של העורר 1, מתחילה רק בשעה 12:00 ונמשכת עד חצות. לפיכך טען כי אין תועלת רבה ביציאה לעבודה בשעות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. בא-כוח המשיבה הודיע, במהלך הדיון, כי אין הוא מתנגד לשינוי השעות של מעצר הבית. לפיכך, ובהתחשב בכך שהעבר הפלילי של העורר 1 הינו מכביד פחות באופן יחסי, אני מחליט לשנות את לוח הזמנים ליציאתו של העורר 1 מביתו לעבודתו. העורר 1 יהיה רשאי לצאת מביתו לצורך עבודתו (במשחקי צמרת, רח' הלל 23, ירושלים) כל יום בימים א' עד ה' בשעה 11:00 ולחזור מעבודתו לביתו עד שעה 18:00. בימים אלה יהיה העורר 1 נתון במעצר בית מן השעות 18:00 עד השעה 11:00 למחרת. בימים ו' ושבת יהיה העורר 1 נתון במעצר בית מלא. שאר התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לגבי העורר 1 יעמדו בעינם.

העורר 2 הינו מובטל. לפיכך הוטל עליו מעצר בית מוחלט, ובית המשפט המחוזי לא ראה לנכון לאפשר לו לצאת מביתו, אף לא לצורך חיפוש עבודה. בהתחשב בעבר הפלילי הכבד של העורר 2 איני רואה לנכון לשנות את התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לגבי עורר זה.

התוצאה היא כדלקמן:

העורר 1: הערר נדחה, כפוף לשינוי הימים והשעות בהם העורר רשאי לצאת מביתו לעבודה, כאמור לעיל.

העורר 2: הערר נדחה.