בש"פ 3704/98אנדרי אנדרייב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' בייזר) לשחרר את העורר מן המעצר, בו היה נתון בגין כתב האישום שהוגש נגדו, ולהורות כי העורר יהיה נתון במעצר-בית מלא בבית הוריו. העורר מבקש שבית משפט זה ישחרר אותו ממעצר-הבית או, לחלופין, יסתפק במעצר-בית בשעות הלילה, כדי שהעורר יוכל לצאת לעבודתו בשעות היום.

בא-כוח העורר העלה שורה של טענות סף. הטענה הראשונה היא ש"כתב האישום ובקשת המעצר עד תום ההליכים הוגשו במה שנחזה להיות מחטף פרוצדורלי". הסיפור התומך בטענה זאת הוא מורכב, ובאת-כוח המדינה דוחה את הטענה של מחטף, וכן את הטענה הנלווית של חוסר תום לב. כך או כך איני סבור שטענה זאת עשוייה להכריע את הערר. כיוון שהוגש כתב אישום נגד העורר, ובא-כוח העורר אינו טוען, לפחות בהליכים אלה, כי כתב האישום בטל מיסודו, אפשר וראוי היה לברר אם כתב האישום ויתר נסיבות העניין מצדיקים מעצר או חלופת מעצר. זו השאלה בה הכריע בית המשפט המחוזי וזו השאלה שבית משפט זה צריך להכריע בה.

טענת סף שניה היא, שבישיבות הראשונות שהתנהלו בפני בית משפט השלום, בהן נתבקש מעצרו של העורר לצורך חקירה, לא היה העורר מיוצג על ידי סניגור. בא-כוח העורר טוען כי העורר היה זכאי לייצוג על ידי סניגור באותן ישיבות לפי סעיף 18(א)(1) לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו1995-. ייתכן שכך, אך שאלה זאת לא נדונה בפני באופן מלא ומפורט, ולפיכך איני רואה לנכון לפסוק אם אמנם כך. מעבר לכך, איני רואה צורך לפסוק בכך במקרה זה, שכן לא הועלתה בפני טענה כי ההכרעה בערר תלוייה בשאלה זאת.

ההכרעה בערר תלוייה בעיקר, כפי שבא-כוח העורר טען, בשאלה אם יש ראיות לכאורה התומכות באישום נגד העורר. לפי כתב האישום, העורר הגיע במכוניתו לאזור הבורסה ברמת-גן, שם ביקש לקבל שירותי מין מפרוצה (להלן - המתלוננת), ואף שילם לה 100 ש"ח, אך בסופו של דבר בעל אותה בכוח, ועל כך הוא מואשם באינוס, ולקח מארנקה 150 ש"ח, ועל כך הוא מואשם בשוד. אולם שאלת הראיות התומכות באישום שנויה במחלוקת. בית המשפט המחוזי, שבדק את הראיות, אמר בהחלטתו כך:

"היות ומדובר באירוע אינטימי וללא נוכחות של עדים מלבד המשיב והמתלוננת, הרי שיש להתייחס בזהירות רבה לכל נושא הראיות, הגם שעסקינן בראיות לכאורה בלבד בשלב זה. ואמנם, על אף כי המשיב היה נוכח במקום (בכך הוא מודה) ועל אף החשש ששדד את המתלוננת (המשיב מודה בלקיחת הכסף אך כופר בעובדה כי הדבר נעשה באלימות), עדיין כל נושא הבעילה בכוח מוטל בספק רב. כתב האישום מבוסס על דברי המתלוננת כפי שהם באים לידי ביטוי בשתי הודעות המתלוננת ודו"ח פעולה מיום האירוע בו מצויינים דבריה. בהודעה הראשונה מוסרת המתלוננת על המשיב כי הוא בעל אותה מספר דקות (מדברת על 3 דקות) ואילו בהודעתה השנייה היא מספרת בסוף כי היא לא נתנה למשיב לחדור אליה וכי היא הצליחה להתגבר עליו לבסוף. למותר לציין כי סתירות כגון דא לא מצאתי בהודעות המשיב, ובכל מקרה לא ניתן להצביע בבירור בשלב זה - לאור האמור לעיל - על ראיות לכאורה לעניין אישומי השוד והאינוס".

לאור "החולשה של הראיות" החליט בית המשפט כי "יש מקום להשתמש בחלופת מעצר במקום מעצר ממש". הוא קבע חלופת מעצר המורכבת מפקדון במזומן בסך 5,000 ש"ח, ערבות עצמית וערבות צד ג', מעצר בית מלא ותנאים מגבילים נוספים.

בא-כוח העורר טוען כי אם אמנם אין ראיות לכאורה לעניין אישומי השוד והאינוס, כדברי בית המשפט המחוזי, אין גם יסוד לעצור את העורר, ולפיכך גם אין יסוד לחלופת מעצר. אכן, בא-כוח העורר צודק בטענה כי בית המשפט אינו רשאי להטיל חלופת מעצר, אלא אם קיימת עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש ראיות לכאורה התומכות באישום, כאמור בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. המסקנה היא, שאם אמנם אין ראיות לכאורה התומכות באישום נגד העורר, כפי שבא-כוח העורר טוען בהסתמכו על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, מן הראוי לבטל את ההחלטה המטילה על העורר מעצר בית, ולשחררו מן המעצר לחלוטין.

כשבאתי לברר אם יש או אין ראיות לכאורה נגד העורר, העלה בא-כוח העורר טענת סף חדשה, לפיה אין אני מוסמך כלל לבדוק אם יש ראיות לכאורה נגד העורר. וכל כך למה? לטענתו, משום שהמדינה לא הגישה ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, ולכן אין בידה לטעון כיום כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר אמר כי אין ראיות לכאורה נגד העורר. טענה זאת אינה ראויה. כאשר בא-כוח העורר טוען בפני כי אין ראיות לכאורה, ועל בסיס הטענה הוא מבקש לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי, מן הראוי שאבדוק אם אכן אין ראיות לכאורה. אמנם, המדינה לא הגישה ערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, ממנה עולה כי אין ראיות לכאורה. אולם אין לכך, בנסיבות המקרה, משמעות. כיוון שהמדינה השלימה עם התוצאה, כלומר, עם חלופת המעצר כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, לא היה מקום להגשת ערר על אמירה זאת או אחרת של בית המשפט, בדרך אל ההחלטה. לפיכך, כאשר העורר מבקש עכשיו לשנות את התוצאה על יסוד אמירה של בית המשפט, ועל בסיס זה להשתחרר מן המעצר, רשאית המדינה לחלוק על אותה אמירה. בהתאם לכך, המדינה רשאית לטעון בערר זה כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר נגד העורר. ראו בש"פ 5869/96 אבו-מנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2637/97 סבח האשם נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

לגוף העניין, עיינתי בתיק החקירה. בתיק מצויות הודעות אחדות של המתלוננת ושל העורר וכן מזכר בדבר עימות ביניהם. הגעתי למסקנה כי יש ראיות לכאורה התומכות באישום. הראייה העיקרית טמונה בהודעות שנמסרו על ידי המתלוננת. לדעתי, אין בהודעות אלה סתירות השוללות את משקלן כראיות לכאורה. אם בית המשפט, שידון באישום וישמע את העדויות, יראה לנכון להאמין לגירסתה, כפי שהיא מוצגת בהודעות, ניתן יהיה לבסס עליהן, יחד עם יתר הראיות, הרשעה. לפיכך אני קובע כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר נגד העורר.

אם כך, השאלה היא, אם יש מקום להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי, שהטיל על העורר חלופת מעצר המתבססת על מעצר בית. התשובה תלויה בעיקר במסוכנות של העורר ובחשש מפני שיבוש הליכי המשפט אם העורר ישוחרר ממעצר הבית, באופן מלא או חלקי. בית המשפט המחוזי החליט להסתפק במעצר-בית כחלופת מעצר, במקום מעצר בפועל, וכך אמר:

"לקחתי בחשבון גם את האישום השלישי [כלומר, נהיגה ללא רשיון, לאחר פסילה], את התנגדות המשיב למעצר מיום 5.5.98, את האיומים שהמתלוננת טוענת שקיבלה לאחר שנעצר המשיב, את עברו הפלילי המכיל מאסר על תנאי בר הפעלה ואת קיומה של עילת מעצר בעבירת אינוס. עדיין אין מקום לשלול את חרותו של המשיב בדרך של מעצר לאור החולשה של הראיות".

אכן, האישום באונס ובשוד, במקרה הנדון, אינם עומדים בפני עצמם. השיקולים שבית המשפט המחוזי מונה פועלים נגד שחרור מלא של העורר או נגד הקלה של מעצר הבית. במיוחד יש לייחס משקל לכך, שלפני כחצי שנה הורשע הנאשם על ידי בית המשפט המחוזי במעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תקיפה בתנאים מחמירים, לפי סעיף 382 לחוק העונשין, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. דינו נגזר למאסר של שלושה חודשים ושבועיים מיום מעצרו. כמו כן הוטל עליו מאסר על תנאי של שמונה חודשים ושבועיים לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין כהגדרתה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. משמע, המאסר על תנאי הינו, ככל הנראה, בר-הפעלה במקרה הנדון.

בנסיבות אלה איני רואה מקום לקבל את הערר ולשחרר את העורר, באופן מלא או אף באופן חלקי, ממעצר הבית בו הוא נתון.

הערר נדחה.