בג"ץ 2307/19 בלה אילייב נ. משטרת ישראל - אגף חקירות

השופטת ע' ברון:

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשטרת ישראל להפסיק להטריד אותה ולעקוב אחריה. ייאמר כבר בפתח הדברים כי העתירה כתובה ברובה בכתב ידה של העותרת, שאינה מיוצגת על ידי עורך דין ונראה שעברית אינה שפת האם שלה, ומכל מקום ישנו קושי ממשי להבין חלק ניכר מן הטענות. עם זאת, ברור מהעתירה כי העותרת בתחושה שהיא נתונה לרדיפה משטרתית – הכוללת חירור חורים בקירות בית מגוריה, הטמנת עשרות מכשירי האזנה ברחבי הבית, גרימת נזקים לחצר ולריהוט, הטמנת פתקים עם מסרים מאיימים במקומות שונים בבית, מעקב של מכוניות משטרה ואוטובוסים, וכיוצב'.

את טענותיה כלפי המשטרה שטחה העותרת זה מכבר בפני שורה של גורמים – ובהם מדור תלונות ציבור ארצי במשטרה, משרד מבקר המדינה, והמחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה. מן התגובות לפניות אלה, שצורפו לעתירה, עולה כי העותרת הגישה תלונה נגד משטרת ישראל בתחנת באר שבע; כי ביום 6.12.2018 נסגר תיק החקירה בשל "העדר עבירה פלילית"; וכי לא נמצאה עילה כלשהי להתערבות בהחלטת המשטרה בנדון.

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובה מאת המשיבה. העותרת מגוללת בעתירתה האשמות חמורות ביותר, בעלות אופי פלילי ואף קונספירטיבי, נגד משטרת ישראל והשוטרים הפועלים מטעמה. ניכר כי מבחינה סובייקטיבית חווה העותרת תחושה קשה של מצוקה, ואולם אין כל אפשרות להתייחס לטענותיה באופן ענייני. לא רק שהעתירה מנוסחת באופן אסוציאטיבי ובחוסר בהירות, אלא שאין בה כל יסוד עובדתי או ראייתי מינימלי הדרוש לדיון משפטי. בהינתן האמור, לא ניתן לדון בטענות העותרת וממילא לא ניתן להורות על הסעד שנתבקש (בג"ץ 5091/18 סנט אונורה בע"מ נ' רשות האכיפה והגבייה (19.11.2018); בג"ץ 8979/17 עשת נ' ראש הממשלה (10.1.2018); בג"ץ 4718/17 קליין נ' מנהל האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים (14.2.2018)).

התוצאה היא שאנו דוחים את העתירה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.