בג"ץ 2307/97 חברת השמירה בע"מ נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

בתאריך 21.1.97 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 7148/94. הבקשה להארכת מועד להגשת דיון נוסף הוגשה בתאריך 10.4.97. הטעם המובא בבקשה הוא, כי בתאריך 19.3.97 ניתן בבית משפט זה פסק דין בע"א 405/90, ע"א 486/90 ("הסנה" חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מ"י), אשר "הלכתו סותרת את ההלכה שנפסקה זה מקרוב בפסק הדין נשוא הבקשה".

על-פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-, ניתן להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך".

בהחלטה שניתנה בב"ש 1069/86 הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד שטרית, פ"ד מא(1) 533, ובעקבותיה בבש"א 257/88 רינה ניר ואח' נגד יוסף אסרף, פ"ד מב(4) 481 נקבע, כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בית המשפט העליון הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סמיכות זמנים בין החלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר - פניית בעל הדין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש. "קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית ועל הבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת, ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת, ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר". (בש"א 1069/86, בעמ' 535). הבסיס להכרה בשינוי בהלכה כ"טעם מיוחד" להצדקת איחור בנקיטת הליך הוא, כי יהא מדובר בהלכה חדשה , אשר יש בה משום שינוי לעומת ההלכה הקודמת. כך היו גם פני הדברים בשתי האסמכתאות שהוזכרו.

בעניין שבפני, אני סבורה כי אין בפסק הדין שניתן בע"א 405/90, ע"א 486/90 כל חידוש שניתן להיתלות בו כבסיס לבקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. הפיסקה בפסק הדין שבאי-כוח המבקשת מפנים אליה, אשר בה הם רואים את השינוי והחידוש אשר יצדיקו פתיחת ההליך לאחר חלוף המועד, קובעת כי "על אף כל טענות התובעות אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי המעוגנת בעובדות אשר באו בפניו, ובאומדנו כאמור של העד מטעם התובעות". בכך אין כל חידוש - סמוי או גלוי. המדובר באישור קביעתו של בית המשפט המחוזי דשם בנושא גובה הנזק.

עיקר הטרוניה של המבקשת נגד פסק הדין מושא הבקשה (ע"א 7148/94) מתיחסת לקביעתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי המזיק "לא יורשה... לפשפש בשיקולי חברת הביטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חברת הביטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח". ואולם, אין לקביעה זו כל קשר לניתוח העובדתי שנעשה בפסק הדין בע"א 405/90, ע"א 486/90 בענין כמות הדלק שאבדה עקב הפגיעה בצינור הדלק; ובכל מיקרה, אין המדובר בהלכה שנתחדשה לעומת הלכה קודמת.

זאת ועוד, בבקשה נאמר גם, כי פסק הדין מושא הבקשה עומד בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, אם כך הדבר, יכולה היתה המבקשת לעתור במועד לקיומו של דיון נוסף, ופסק הדין המאוחר אינו מעלה ואינו מוריד.

לא למותר להוסיף גם, כי בא-כח המבקשת בהגינותו ציין כי שימש בא-כוחם של אחד מבעלי הדין בפסק הדין בע"א 405/90, ע"א 486/90. פסק דין זה ניתן, כאמור, בתאריך 19.3.97 בנוכחות בעלי הדין שהוזמנו לשימועו. הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בתאריך 10.4.97. חלפו, איפא, כשלושה שבועות מאז שנוצרה העילה לבקשה שבפני ועד מועד הגשתה, בהם המשיך להתעבות האינטרס של המשיבה שלא להיות מוטרדת עוד בהליך שהסתיים.

בנסיבות אלה, דינה של הבקשה להארכת מועד להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 1,500 ש"ח.