בג"ץ 2325/10אילטוב אלכסנדר נ. משרד הפנים

השופט ח' מלצר:

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת 2 (להלן: העותרת ), נתינת רוסיה, כי יוארך רישיון ישיבתה בארץ וזאת על בסיס מערכת היחסים שהיא מנהלת, לטענתה, עם העותר 1 (להלן: העותר ), שהוא אזרח ותושב ישראל.

בעתירה נאמר כי העותר 1

והעותרת 2 הכירו כאשר העותרת שהתה בארץ לצורך ביקור חברים, לאחר שהגיעה לישראל עוד בתאריך 24.12.2009 וקיבלה אשרת ביקור לשלושה חודשים, במהלכם התגוררה בביתו של העותר. כשלושה שבועות לפני תום אשרת הביקור של העותרת – העותרים הגישו בקשה להסדרת מעמדה של העותרת בארץ על יסוד מערכת היחסים שהיא מנהלת עם העותר.

2.

העותרים טוענים בעתירה כי יש לאפשר לעותרת לשהות בארץ, נוכח העובדה שמאז היכרותם ועד היום מנהלים העותרים "זוגיות יציבה ועמוקה, הבאה לידי ביטוי בכל הרבדים", כלשונם, וכי יש בכוונתם לבנות לעצמם חיים משותפים בישראל – זאת לאחר שהעותרת היתה פעילה בסוכנות היהודית ברוסיה, למרות שטרם הצליחה להוכיח את יהדותה. העותרים מציינים כי על אף שהעותר נשוי – הוא פרוד מאשתו מזה למעלה משלוש שנים, והקשר היחיד בין השניים נוגע לדרכי הטיפול בבנם המשותף.

3.

בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי לפי סעיף 5(1) ל חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000

(להלן: החוק ), בשילוב פרט 12 לתוספת באותו חוק . מסעיפים אלה עולה כי עתירות כנגד החלטות לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), יש להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים. לשיטת המשיבים, בקשת העותרים להארכת אשרת הישיבה של העותרת מבוססת על חוק הכניסה לישראל ולפיכך פתוחה בפני העותרים הדרך להגיש עתירה בעניין – לבית המשפט לעניינים מינהליים.

4.

נוכח העובדה שבשעתו הוצא צו ארעי האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ –העותרים התבקשו, בהחלטה מתאריך 10.9.2013, להגיש הודעה מעדכנת עד לתאריך 06.10.2013 ולציין בה, ככל שלא היתה התקדמות במכלול – אם הם מוכנים לחזור בהם מהעתירה, כפוף לשמירת זכותם להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

העותרים נמנעו מלמסור הודעה מעדכנת כמבוקש, ולפיכך עתה לאחר שחלפה תקופה של כחודש ומחצה לאחר המועד

שנקצב לעותרים לצורך זה – הננו נאלצים להחליט בעניין, מבלי להידרש לעמדה העדכנית של העותרים.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה המקדמית מטעם המשיבים – הגענו למסקנה כי דין העתירה

להידחות על הסף מן הטעם שפורט בתגובת המשיבים. נבהיר:

סעיף 5(1) ל חוק , בבואו להגדיר מהם הנושאים בהם מוסמך לדון בית-המשפט המחוזי

בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים – מפנה לרשימה של גופים ועניינים שבהם ניתן להגיש עתירה מינהלית; אלה מפורטים בתוספת הראשונה ל חוק . פרט 12 לתוספת הראשונה

קורא כך:

" 12.

מינהל אוכלוסין ועובדים זרים –

החלטה של רשות לפי חוקים אלה, למעט החלטות

הממשלה בענייני מינהל אוכלוסין ועובדים זרים:

(1)

חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952;

..."

משילוב הסעיפים הנ"ל עולה כי למשיבים פתוחה הדרך לעתור כנגד החלטה שהתקבלה מכח חוק הכניסה לישראל בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. משקיים לעותרים סעד חלופי זה – אין צורך להידרש לעתירה בבית משפט זה (השוו: בג"צ

2208/02 סלאמה ו-3 אח' נ' שר הפנים (28.08.2002); בג"צ

10957/02

BARTOK

נ' שר הפנים (12.01.2003); בג"צ

2543/05 קוואסמה ואח' נ' שר הפנים (10.04.2005)).

6.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.

לעותרים נתונה איפוא האפשרות להגיש עתירה מינהלית והתקופה שממועד הגשת העתירה שבפנינו ועד לתום תקופה של 45 יום ממועד פסק הדין –

לא תיחשב כשיהוי. הצו הארעי שהוצא בתיק זה – יעמוד בתוקפו למשך 45 ימים נוספים, על מנת לאפשר לעותרים להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ככל שיחפצו בכך. לאחר הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ככל שזו אכן תוגש – כל בקשה לצו ביניים, תופנה אף היא לבית משפט לעניינים מינהליים.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.