בג"ץ 2341/06 שאדי בורהאן נ. משרד הפנים

1.בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים, כי תוענק לעותר 1 אשרה לישיבת קבע בארץ או לחלופין אזרחות ישראלית. בד בבד מבקשים העותרים, כי יינתן צו ביניים לפיו יימנעו המשיבים מלגרש את העותר 1 מן הארץ עד למתן הכרעה סופית בעתירה. ביום 7.4.06 ניתן על ידי בית משפט זה צו ארעי, האוסר על הרחקתו של העותר 1 מן הארץ.

2.העותרת 2 הינה אזרחית ישראלית הנשואה לעותר 1. העותר 1 הינו תושב שכם, יליד 1977. העותרים נישאו בשנת 2001 ונולדו להם שתי בנות. העותרים טוענים כי במשך שנים הם מנסים להסדיר את מעמדו של העותר 1 בישראל. בקשותיהם לישיבת קבע ולאיחוד משפחות נדחו כמו גם בקשת ישיבה זמנית. יודגש, כי בעתירה לא נזכרו המועדים בהם פנו העותרים למשיבים בבקשות אלו. כמו כן, לא צורפו מסמכים המעידים על קיומו של הליך כלשהו מול המשיבים. העותרים מלינים על כך שדחיית בקשתו של העותר 1 לישיבת קבע הינה לאקונית ומשוללת בסיס משפטי, ולטענתם תוצאת הדחייה היא שעל העותר לעזוב את הארץ. המשיבים טוענים כי לא אותרה בקשה לאיחוד משפחות שהוגשה על ידי העותרים, אשר עניינה מתן מעמד בישראל לעותר 1.

3.דין העתירה להידחות על הסף, נוכח הוראותיו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, כפי שתוקן ביום 1.8.05 (להלן - החוק). על פי הוראות החוק, לא תוענק אזרחות ולא יוענק רישיון לישיבת קבע בישראל בתקופת תוקפו של החוק לתושב האזור, למעט החריגים המנויים בו. במקרה דנא, לאור הנתונים שבעתירה אין תחולה לחריגים שבחוק. יוער, כי בבג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם) נקבע, כי החוק הינו חוקתי ונידחו העתירות העקרוניות שתקפו את חוקתיותו.

4.

העתירה נדחית אפוא על הסף וממילא מתבטל הצו הארעי שניתן.