בג"ץ 2387/98 האני אבו חמד נ. ביה"ד השרעי לערעורים

ביום 17.6.98 הוצאתי בתיק זה צו ביניים האוסר על קאדי בית הדין השרעי בטייבה, הוא משיב 4 בעתירה, לדון בענין הגירושין של העותר ומשיבה 5 (להלן - המשיבה).

ביום 20.9.98 פנתה המשיבה אל בית משפט זה בבקשה למתן צו מניעה נגד העותר "המונע ממנו להכנס לדירה ו/או להטריד את משיבה מספר 5 בצורה כלשהי או לחילופין להפריע למשיבה מספר 5 להשתמש או להחזיק באותה דירה לרדיוס של 100 מ' מהדירה". המשיבה מודעת לכך כי הצו שהיא מבקשת זהה בתוכנו לצו הגנה הניתן בבית המשפט לעניני משפחה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-. היא לא רק מודעת לאפשרות זאת, אלא אף מימשה אותה: היא פנתה אל בית המשפט לעניני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז וקיבלה ממנו (לראשונה ביום 22.6.97) צווי הגנה נגד העותר. מדוע, למרות זאת, פונה המשיבה כעת אל בית המשפט הזה? הסיבה לכך נעוצה בסעיף 5 לחוק למניעת אלימות במשפחה, הקוצב את תקופת התוקף המירבית של צו הגנה לשנה אחת. ביום 6.10.98 תימלא שנה לתוקפו של צו ההגנה שהוצא נגד העותר בבית המשפט לעניני משפחה, וביום זה יפקע הצו. אך המשיבה מבקשת כי העותר ימשיך להיות נתון, גם לאחר יום 6.10.98, להגבלות שהוטלו עליו בצו ההגנה.

בדרך כלל, פקיעה של צו הגנה שניתן לפי החוק למניעת אלימות במשפחה אינה מונעת הרחקה של בן זוג אלים מדירת המגורים לפי דיני הקנין או דיני המדור. המשיבה ניסתה גם דרך זאת בבית המשפט לעניני משפחה. אך בית המשפט דחה את בקשתה (ביום 18.1.98), וקבע כי מאחר ששני בני הזוג מוסלמים אין בידיו סמכות לדון בענין זה. לאור החלטה זאת צריכה היתה המשיבה לפנות אל בית הדין השרעי ולשטוח בפניו את אותה בקשה שהעלתה בפני בית המשפט. אולם היא לא נהגה כך, כפי שהיא מסבירה בבקשה, מפני שסברה כי צו הביניים מיום 17.6.98 אוסר על בית הדין השרעי לדון בהרחקת העותר מן הדירה.

סברתה של המשיבה מוטעית. צו הביניים מתייחס, לפי לשונו, רק לנושא העתירה, כלומר להחלטות שנתנו בתי הדין השרעיים בענין הפקעת נישואי העותר והמשיבה בדרך של גירושין. הצו אינו מונע בעד בית הדין השרעי לדון בכל סכסוך אחר בין הצדדים, שאינו נוגע בעצם הגירושין, ובכלל זה בתביעה להרחקת העותר מן הדירה. נמצא כי אין יסוד להנחה העומדת בבסיס הבקשה, בדבר העדר קיומה של ערכאה מוסמכת אחרת להושטת הסעד שהמשיבה מבקשת מלפני בית משפט זה.

כיוון שכך אני דוחה את הבקשה.