בג"ץ 2391/05 דרוויש וגדאן נ. שר הפנים

1.ביום 7.3.06 הוריתי על חיוב המשיבים בהוצאות העותרים באין תגובה לבקשתם בנדון. נוכח הסכמת הצדדים, בוטלה החלטתי זו (ביום 13.3.06) וכעת יש להידרש לעניין שנית, לגופו של עניין.

2.עניינו של ההליך, כאמור בהחלטתי מיום 7.3.06, באי הסדרת מעמדו של העותר מס' 2 בדרך של אשרת א-5 או הארכת האשרה שהיתה ברשות העותר. העותר הוא תושב האיזור ובעל תעודת זהות כתומה. העותרת היא אזרחית ישראלית. העותרים נישאו בשנת 1995. מאז ניסו העותרים להסדיר מעמדו של העותר. העותר הגיש בקשות שונות בעניין הסדרת מעמדו, האחרונה שבהן בקשה מיום 14.4.03 להארכת האשרה שברשותו. תשובה לבקשה זו לא ניתנה, וביני לביני נתפס העותר בתחומי מדינת ישראל בלא היתר, נשפט, נכלא, ונגזר עליו עונש מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות שהייה בלתי חוקית. בשלב זה הוגשה העתירה דנן. עתירה זו נמחקה בהסכמת הצדדים, על יסוד הסדר לפיו העותרים יגישו ללשכת מרשם האוכלוסין מסמכים מפורטים והחלטה בנדון תינתן תוך 3 חודשים ממועד זה. למרות מחיקת העתירה, עמדו כאמור העותרים על הוצאותיהם.

2.העותרים טענו כי רק הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת תשובת המשיבים, שכן בקשותיהם בכתב ובעל-פה לקבלת תשובה מאת המשיבים בעניין הנדון לא נענו, זאת למרות שחלפו שנתיים מאז הגשת הבקשה נשוא ההליך שבכותרת. לטענת העותרים, בשל הגירוש שהיה צפוי לעותר מס' 2 לאחר שנתפס כשוהה בלתי חוקי, לא עמדה בפניו ברירה פרט להגשת העתירה דנן. נטען, כי התנהלות המשיבים גרמה לעותר מס' 2 עוגמת נפש רבה שהגיעה עד נשיאת עונש מאסר בפועל, וכן להוצאות רבות. לפיכך נטען כי על המשיבים לשאת בהוצאותיו.

3.המשיבים בתגובתם (מיום 13.3.06) מתנגדים לבקשה. לטענתם, העותרים לא מיצו את מכלול ההליכים שיכלו לנקוט טרם הגשת העתירה שכן בין מועד הגשת בקשתם למשיב מס' 1 ועד למועד הגשת ההליך שבכותרת לא נרשמה כל פנייה מצידם אצל המשיב מס' 1. כמו כן, העותרים לא קיבלו את הסעד המבוקש בעתירה, וממילא התאפשר ההסדר עליו הסכימו הצדדים רק בשל חלוף הזמן ולא בשל הגשת העתירה. זאת משום שהטיפול בבקשת העותרים עוכב בהמלצת משטרת ישראל מטעמים בטחוניים, וחידוש הטיפול בבקשת העותרים נבע מעדכון עמדת המשטרה וגורמי הביטחון בעניין הנדון בלבד.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. מוכן אני להניח – מבלי להכריע בדבר – כי המשיבים פעלו כדין בכל הנוגע לסירוב לארבע בקשותיהם של העותרים להסדרת מעמדם. אולם, העותרים הגישו כמסתבר בקשה נוספת ביום 14.4.03 ועליה אין חולק שלא נענו. בעתירה עצמה נטען כי העותרים פנו בעניין זה למשיבים ונענו כי עליהם להמתין. מכתבם למשיבים (מיום 21.2.06), בו עודכנו גם המשיבים לעניין המאסר שנשא העותר, לא זכה למענה. על רקע זה פנו העותרים לבית משפט זה בעתירתם. שוכנעתי, במצב דברים זה, כי הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים ליתן תשובה לעניין בקשה זו של העותרים. לא שוכנעתי – כטענת המשיבים – כי העותרים זנחו את בקשתם ולפיכך כי העתירה היתה מוקדמת. אשר על כן, קימת עילה לחיוב המשיבים בהוצאות העותרים. יחד עם זאת, אין חולק כי רק חלק מן הסעד שבעתירה ניתן לבסוף לעותרים, שכן המשיבים אמנם נכונים לטפל בבקשה, אולם המעמד עצמו לא הוסדר. במצב דברים זה, ובשים לב למהות העתירה ולעובדה כי ההליך עצמו נסתיים באופן מהיר יחסית וללא צורך בדיון, מועמד חיוב המשיבים בשכר טרחת עורך הדין של העותרים על 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.