בג"ץ 2391/05 דרוויש וגדאן נ. שר הפנים

1.לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך באי הסדרת מעמדו של העותר מס' 2 בדרך של אשרת א-5 או הארכת האשרה שהייתה ברשות העותר. העותר הוא תושב האיזור ובעל תעודת זהות כתומה. העותרת היא אזרחית ישראלית. העותרים נישאו בשנת 1995. מאז מנסים העותרים להסדיר מעמדו של העותר. העותר הגיש בקשות שונות בעניין הסדרת מעמדו, האחרונה שבהן בקשה מיום 14.4.03 להארכת האשרה שברשותו. תשובה לבקשה זו לא ניתנה, וביני לביני נתפס העותר בתחומי מדינת ישראל בלא היתר, נשפט, נכלא, ונגזר עליו גם עונש מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות שהייה בלתי חוקית. בשלב זה הוגשה העתירה דנן. עתירה זו נמחקה בהסכמת הצדדים, על יסוד הסדר לפיו העותרים יגישו ללשכת מרשם האוכלוסין מסמכים מפורטים והחלטה בנדון תינתן תוך 3 חודשים ממועד זה. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.העותרים טענו כי רק הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת תשובת המשיבים ולהסדרת מעמדם. נטען, כי התנהלות המשיבים גרמה לעותר עוגמת נפש רבה שהגיעה עד נשיאת עונש מאסר בפועל, וכן להוצאות רבות. לפיכך נטען כי על המשיבים לשאת בהוצאותיו. המשיבים לא הגיבו לבקשה, למרות הזדמנות שניתנה להם.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. מן החומר שבתיק עולה כי אכן מעמדו של העותר לא הוסדר במשך זמן רב, למרות בקשות שהוגשו. כן עולה כי העותר אכן הועמד לדין ונענש בשל עבירות שהייה בלא היתר. באין תגובה מטעם המשיבים לעניין ההוצאות, לא מונח בפניי כל הסבר לפעולת המשיבים ולא ניתן לדעת עמדתם לעניין הקשר בין הגשת העתירה וקבלת הסעד. במצב דברים זה, אין לי אלא להניח כי הגשת העתירה הביאה לסעד. לפיכך, ובשים לב לכלל נסיבות המקרה, אני מורה למשיבים לשאת בשכר טרחת העותרים בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.