בבית המשפט העליון
רע"א 2413/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
המבקשת:
לוקרנו חברה להשקעות בע"מ
נ
ג
ד
המשיבות:
1.קבוצת כנרת -אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
2.דגניה ב' -קבוצת פועלים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.2.02 בע"א 1553/00, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין
תאריך הישיבה:
כ"ו בטבת תשס"ג
(31.12.02)
בשם המבקשת:
עו"ד יעקב בן שאול; עו"ד שרון שלזינגר
בשם המשיבות:
עו"ד יאיר עשהאל; עו"ד אריאל ציממר; עו"ד נחי בן אור
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1.בספטמבר 1979, פנתה המשיבה 1, קבוצת כנרת – אגודה שיתופית חקלאית (להלן: כנרת), למבקשת, לוקרנו – חברה להשקעות (להלן: לוקרנו), חברה פיננסית, בבקשה למתן הלוואה, בסך כולל של 15,000,000 לירות, לתקופה של 17 שנה. ביום 26.9.79, הגיעו השתיים להסכם על תנאי ההלוואה ופירעונה וחתמו על הסכם הלוואה (להלן: ההלוואה הראשונה). מאוחר יותר, בדצמבר 1979, פנתה המשיבה 2, דגניה ב' – קבוצת פועלים להתיישבות חקלאית שיתופית (להלן: דגניה), וביקשה אף היא הלוואה לתקופה של 17 שנה, אם כי בסך כולל של 10,000,000 לירות. אף במקרה זה, הגיעו השתיים להסכמה דומה, וביום 30.12.79 חתמו על הסכם הלוואה בעל המבנה של ההלוואה הראשונה.
על-פי הסכמי ההלוואה, לוקרנו העמידה את סכום ההלוואה המבוקש, ובתמורה התחייבו הלוות להחזיר את הקרן, בערכה הנומינלי, בסוף התקופה, וכן ריבית שתשולם, מדי שלושה חודשים, ותעמוד על סכום קבוע שיהא צמוד למדד יוקר המחיה (להלן: המדד). לא כל תשלומי הריבית החלו מיד. 60 תשלומיה של כנרת החלו ביום 27.12.81 וכלו ביום 27.9.96, ו-68 תשלומיה של דגניה החלו ביום 30.3.80 ותמו ביום 30.12.96. בנוסף, העמידו כנרת ודגניה שטרי חוב בחתימתן, ובערבות צדדים שלישיים.
עד לשנת 1996, הסכמי ההלוואות בוצעו כלשונן. המשיבות עמדו בכל חובותיהן כלפי המבקשת ואף דיווחו לרשויות המס על כל תשלומיהן העיתיים כריבית, מתוך מטרה להחזיר את הקרן בערכה הנומינלי בסוף התקופה.
2.באמצע שנת 1998 הגישו כנרת ודגניה תביעה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בגדרה טענו כי על לוקרנו להשיב את הסכומים, שעל-פי חוות-הדעת מטעמן עולים על הריבית המכסימלית החוקית. לדידן, למרות שהקרן לא הוצמדה בהלוואות, היה בתשלומי הריבית משום תשלום קרן וריבית צמודה, ועל-כן היו הן בגדר "מילווה צמוד-ערך", כהגדרתו בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל-1970 (להלן: צו הריבית או הצו). משכך, גרסו כי יש להחיל את הוראותיו הקוגנטיות של חוק הריבית, תשי"ז-1957 (להלן: חוק הריבית או החוק), על-פיהן זכאיות הן להשבת הסכומים העולים על החזר הקרן בצירוף ריבית בשיעור של 7.5% לשנה, שהוא השיעור המכסימלי שהיה קבוע בסעיף 2(א) לצו, במועד הרלוונטי לענייננו. מנגד, לוקרנו הגישה אף היא חוות-דעת סותרת של מומחה מטעמה, אך עיקר בטענותיה היה, כי משלא הוצמדה הקרן בהלוואות, היו הן בגדר "מילווה בלתי צמוד", ולכן, לא הייתה כל הגבלה חוקית על שיעור הריבית המכסימלי אותה יכלה היא לגבות.
בית-משפט השלום לא ראה להכריע בשאלת חוות-הדעת הסותרות, תוך שקבע כי, אף לפי חוות-הדעת המחמירה, הריבית בעסקות לא עלתה בהרבה על שיעור הריבית החוקי המכסימלי ל"מילווה צמוד-ערך". תחת זאת, בחן בית-המשפט את משמעותן הלשונית של הגדרות ה"מילווה" וה"ריבית" בחוק הריבית, וכן את ציפיות הצדדים במועד עריכת העסקה, ואת תום לבם באותה העת. על-פי התשתית העובדתית שהונחה בפניו קבע בית-המשפט כי:
הלווים אינם אזרחים קטנים שניצבו בפני בנקים גדולים. הם בעצמם גופים כלכליים שמנהלים פעילות משקית ענפה. היה להם ייעוץ משפטי ופיננסי והם שקלו היטב את ענייניהם ובחרו לפנות לנתבעת שאף אינה גוף ידוע ומפורסם ורב עצמה. משמע התובעות בדקו היטב את השוק ואת האפשרויות הפיננסיות שהיו פתוחות בפניהן באותה העת. לאחר שנהנו במשך שנים מהלוואה שניתנה בעיסקה כלכלית גלויה ושקופה הן מבקשות לשנות תנאי החוזה המפורש ע"פ פרשנות מאולצת…העיסקה איננה עיסקה פיקטיבית, משמעותה הכלכלית והחוקית היתה ברורה וגלויה על פניה.
משכך, ראה הוא לנקוט בפרשנות מצמצמת, אותה ראה כנתמכת גם בשיקולי חיי מסחר תקינים וביטחון עסקי, תום לב והגינות, ועל-פי פרשנות זו, קבע כי המדובר הוא במילווה בלתי צמוד. ממילא, דחה הוא את התביעה.
3.או-אז ערערו המשיבות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שם חזרו הצדדים על טענותיהם. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יהושע גרוס, והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין) דחה את פרשנותו של בית-משפט השלום כמילולית בלבד, וקבע כי מתנאי ופרטי העסקה עולה הכוונה לקיים הצמדה המשפה את המלווה על תנודות לרעה במדד, וכי תכליתו של חוק הריבית מחייבת לראות את המונח "מילווה" ככולל גם את הריבית. על-כן, קיבל בית-המשפט את הערעור, והחזיר את התיק לבית-משפט השלום לקביעת סכום ההשבה.
4.מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בגדרה חזרו הצדדים על טענותיהם, ותמכו יתדותיהם בפסקי-הדין של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי בהתאמה. המבקשת הוסיפה וביססה עמדתה גם על כך שרשויות המס, במשך כל השנים, ראו את הריבית כריבית נטו ולא כהחזר קרן, וממילא, נהנו המשיבות מיתרונות מס משמעותיים, וכן על תכליתו של חוק הריבית למניעת ניצול לרעה של לווים חלשים בלבד. מנגד, המשיבות עמדו על קוגנטיות ההסדר, כפי שנקבע בבית-המשפט המחוזי, ועל הצורך שבראיית העסקה על-פי מהותה, בהתאם לחוות-הדעת מטעמן.
בדיון שקיימנו ביום 31.12.02, החלטתנו לתת רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
כאמור, השאלה העומדת בפנינו היא האם יש לראות את הריבית שנגבתה בשתי עסקות ההלוואה כריבית בלתי חוקית הנוגדת את הוראות החוק.
אדון עתה בשאלה זו, על היבטיה.
המסגרת הנורמטיבית
5.בסעיף 1 לחוק הריבית נכללו, במועד הרלוונטי לענייננו, ההגדרות הבאות:
"מילווה" – "כל עסקת אשראי, לרבות נכיון שטר והעברת חוב על פי שטר בדרך אחרת;
"ריבית" – כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי עמילות ודמי נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר;
"ריבית מופרזת" – ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד-1954...
בסעיף 3(א) לחוק נקבע כי "שר האוצר רשאי, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילוות, את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה, ואת התנאים לצבירת ריבית בעד תקופות פחותות משלושה חדשים". על-פי סמכות זו, נקבע, בצו הריבית, במועד הרלוונטי לענייננו, כי שיעור הריבית על "מילווה צמוד-ערך" – שהוגדר כ"מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר" – יעמוד על 7.5% לשנה; על מילווה שאינו צמוד-ערך לא נקבעה הגבלה על שיעור הריבית.
בנוסף, סעיף 6 לחוק קובע כי:
מצא בית משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הכל לפי הענין; ורשאי בית המשפט לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר, על אף כל הסכם שבין בעלי הדין.
6.נראה, כי אבחנה זו, בין שני סוגי המילווה, נבעה מכך שהאינפלציה הייתה כה וולטילית וסיכוניה כה רבים, במיוחד במועדים הרלוונטיים לענייננו (סוף שנות ה-70), עד כי המחוקק לא התיימר להגביל את שיעור הריבית עליה יכולים להסכים הצדדים (במיוחד בשער ריבית קבוע), והשאיר עניין זה לנורמות הכלליות של דיני החוזים. זאת, אף כי ברור, שגם במקום בו לא נטל המלווה את סיכון האינפלציה, היה מקום להגשמת תכלית החוק, שהיא, בין היתר, "למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של לווים על-ידי מלווים" (השופט תאודור אור בע"א 2462/97, הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ואח' , פ"ד נד(1) 529, בע' 551 (להלן: ע"א הפועלים ליסינג)).
על-כל-פנים, מציאות זאת היא ששררה עד לחקיקת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993. חוק זה מפקח על מכלול של ריביות, צמודות ובלתי-צמודות, בהלוואות החוץ-בנקאיות, לשם הגשמת אותה המטרה של מניעת ניצול "מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים" (הצעת החוק, תשנ"ג 117).
7.מטבע הדברים, הפיקוח החלקי של החוק והצו, שלא תמיד התאים להגשמת המטרות שביסודו, חייב את בית-המשפט להכריע בשאלות פרשניות קשות, בבואו לקבוע אם העסקה שבפניו נופלת לגדר ה"מילווה צמוד-ערך", שעליו חלות ההוראות הקוגנטיות. הגישה שננקטה היא כי יש "להיזהר מאוד מלנקוט פרשנות מרחיבה, העשויה להפר את האיזון העדין אותו ביקש להשיג המחוקק הראשי או המשני.. לכן, אם המחוקק החליט לא להגביל את שיעורי הריבית של מלווים בלתי-צמודים…אין להניח כי שימוש הצדדים באפשרויות אלה, הוא בבחינת עקיפה של ההגבלה על שיעורי הריבית הסטטוטורית" (דברי השופט יצחק אנגלרד בע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ ואח' , פ"ד נה(1) 865, בע' 883 (להלן: ע"א בנק הפועלים).
אכן, קביעת הגבלה סטטית וחלקית על השוק היא קשה, ומחייבת מעקב ותגובה מהירה לתנאיו המשתנים. השוו לע"א Deniztas Nakliyat Ve Ticaret ואח' נ' Credit Lyonnais
ואח', פ"ד נז(5) 647. כך למשל, קיים חשש ממשי, שאף ראינו את התממשותו בעבר, כי קביעת הגבלות שאינן מתאימות לתנאי השוק תווסת את הפעילות העסקית לאפיקים אחרים, וביניהם אף השוקים ה"אפורים" או "השחורים", דבר שיש בו כדי לפגוע ביעילות הכלכלית ובשלטון החוק. (השוו לדברי השופט אלפרד ויתקון בע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' מרדכי ושושנה זורגר , פ"ד כב(2) 652, בע' 672; אוריאל פרוקצ'יה, "זה חוזה? זה חפץ? זה חוק! תרומתה הקונסטרוקטיבית של הכלכלה לערפול מושגי היסוד במשפט", משפטים יח תשמ"ט, 395, בע' 426). בהתאם, יש להתחקות אחר תכליתה האמיתית של העסקה, ולא להיתפס לכינוייה הטכניים בלבד, שאין להם ולמטרותיו של חוק הריבית מאומה. וכפי שקבעתי במקום אחר "השאלה היא אינה איפוא מה הכינוי שנתנו הצדדים להגדלת המחיר אלא מה היא מהותו של ההסדר שנקבע" (ע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל
בע"מ , פ"ד מז(5), 350, בע' 355 (להלן: ע"א נאות מדבר)).
עסקות ההלוואה
8.ההלוואות נושא המקרה דנן, בהן הקרן בלתי צמודה, והריבית צמודה, אינן נופלות, באופן נקי, ללשון ההגדרות לעיל, תוך שהגדרת ה"מילווה" בחוק, על-פי לשונה, יכולה לשאת את שתי חלופות הפרשנות הנוגדות. ועל-כן, אין מקום לפרשנות דווקנית של הוראות החוק, אלא יש לבחון האם עסקות ההלוואה הספציפיות, על-פי תכליתן, נופלות לגדר תכלית החוק בפיקוח אחר הלוואת צמודות. השאלה היא, כדברי השופט צבי ברנזון, "אם ההסכם הוא הסכם עסקי בתום-לב או תחבולה הבאה להערים על חוק הריבית. במקרים אלה, לא הצורה החיצונית קובעת, כי אם המהות הפנימית האמיתית של העסקה." (ע"א 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות , פ"ד כד(1) 171, בע' 176). שומה עלינו לוודא כי אין המדובר אך בעקיפה מלאכותית של החוק גרידא, כאשר, לשם מתן מענה על שאלה זו, אין מקום להיזקק לתנאי ההלוואה בלבד, אלא יש להביט על מכלול הנסיבות סביב התקשרות הצדדים לעסקה. והשוו לע"א הפועלים ליסינג, בע' 552.
9.במקרה שבפנינו, העסקה נכרתה, בתנאי מידע מלא, לאחר קבלת ייעוץ משפטי, ורצון משותף ליצור הסדר שאינו נופל לגדר ההלוואה הצמודה המפוקחת שבחוק. כן הייתה מודעות למכלול ההשלכות הכלכליות של העסקה (והשוו לדברי השופט יעקב טירקל בע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה , פ"ד נ(5) 81), שכללו את יתרונות המס, מהם נהנו המשיבות כל אותן השנים, ואת תנאי סילוק ההלוואה, שהתאימו להן. לא עולה כל חשש כי הלוות נוצלו לרעה, ושלא יכלו לפנות למוסד בנקאי, ולקבל עסקת הלוואה סטנדרטית על-פי תנאי החוק המגבילים. אין להסביר את העדפת המשיבות לפנות ללוקרנו, חברה פיננסית קטנה יותר, ולקחת הלוואה בעלת מבנה שונה, אלא בכך שקיבלו הן עסקה בתנאים שעבורן היו טובים יותר מתנאי אותן ההלוואות הסטנדרטיות, שאף הן ממלאות אחר ההוראות המצוות הקבועות בחוק. משכך, ברי כי אין המדובר בעסקה שלא היה בה משום כדאיות כלכלית, בה ישנה עקיפה מלאכותית של החוק, על-מנת לגבות ריבית נשך. ואכן, נהנו המשיבות מההסכם, וחיו עמו, ללא עוררין, במשך כ-17 שנה.
ממילא, אין מקרה זה נופל לגדר תכלית החוק להתערב בחיי המסחר החופשיים, במצב שבו קיים החשש כי נכרתה עסקה שכל כולה אינה אלא אמצעי לעקוף את הוראות החוק, ולהביא לניצול הלווה החלש, או החשש כי יש בעסקה משום פגיעה במדיניות האשראי של הרשויות (השוו ע"א נאות מדבר , בע' 355; אברהם וינרוט, ריבית (פרק א', רמת-גן, תשנ"ח), בע' 20).
מעבר לכך, התנהגות זו של המשיבות – תקיפת הלוואה שהיו שותפים לניסוח תנאיה, לאחר שנהנו מכל יתרונותיה – אף אינה עולה יפה עם חובות ההתנהגות הקוגנטיות הנובעות מעיקרון תום הלב. "אם [הלוות] [סברו] כי דרך הפירעון אינה כדין בשל חיובי הריבית...היה עליהן להודיע זאת מיד [למלווה] כדי שגם זה יוכל לשקול את המשך צעדיו" (ע"א בנק הפועלים , בע' 884), ובכך די היה בכדי לדחות תביעתן.
על-כן, אין לראות בהלוואה זו משום "מילווה צמוד-ערך" בריבית ששיעורה עולה על שיעור הריבית החוקית.
סוף דבר
10.מציעה אני לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולחייב את המשיבות בהוצאות המבקשת בסך כולל של 60,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
1.המשיבות נטלו הלוואות מהמבקשת לתקופה של 17 שנים. הוסכם כי קרן ההלוואות תפרע בתום התקופה ואילו הריבית תשולם בשיעורים קבועים, שכל אחד מהם צמוד למדד יוקר המחיה, מדי שלושה חדשים. המשיבות שילמו את שיעורי הריבית וכן פרעו את קרן ההלוואות כמוסכם. כשנה ומחצה אחרי שפרעו את הריבית ואת הקרן הגישו המשיבות תביעה נגד המבקשת לחייבה להשיב להן סכומים שלטענתן עולים על הריבית המרבית שהיה עליהן לשלם לפי החוק, אך לא לפי המוסכם. כפי שטענו היו ההלוואות בגדר "מילווה צמוד ערך", כהגדרתו בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל-1970, ולפיכך זכאיות הן להשבת הסכומים העולים על החזר של קרן וריבית בשיעור של 7.5% לשנה. חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר הגיעה למסקנה שאין לראות בהלוואות "מלווה צמוד ערך"; מכאן ששיעור הריבית אינו עולה על שיעור הריבית המרבית לפי החוק ולפיכך אין המשיבות זכאיות להשבה (לענין ההשבה, השוו דברַי בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון , פ"ד נו(4) 117, 127 – 129). אני סומך ידי על מסקנתה ואוסיף הערה, על היבט נוסף – שהוא ביסודו מוסרי – של השאלה העומדת להכרעה.
2.בית משפט השלום, שדן בפרשה בגלגולה הראשון, בדבריו שצוטטו על ידי חברתי קבע לאמור:
"הלווים אינם אזרחים קטנים שניצבו בפני בנקים גדולים. הם בעצמם גופים כלכליים שמנהלים פעילות משקית ענפה. היה להם יעוץ משפטי ופיננסי והם שקלו היטב את עניניהם ובחרו לפנות לנתבעת שאף אינה גוף ידוע ומפורסם ורב עצמה. משמע התובעות בדקו היטב את השוק ואת האפשרויות הפיננסיות שהיו פתוחות בפניהם באותה עת. לאחר שנהנו במשך שנים מהלוואה שניתנה בעיסקה כלכלית גלויה ושקופה הן מבקשות לשנות תנאי החוזה המפורש ע"פ פרשנות מאולצת - - - העיסקה איננה עיסקה פיקטיבית. משמעותה הכלכלית והחוקית היתה ברורה וגלויה על פניה".
על דרך ההשאלה מלשונו של סעיף 18 ("עושק") לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 – שאינו חל, כמובן, כאן – ניתן לומר כי המשיבות לא התקשרו בהסכמי ההלוואה עקב ניצול שניצלה המבקשת את מצוקתן, חולשתן או חוסר נסיונן, וגם לא ניתן לומר שהתנאים שנקבעו היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. המשיבות התקשרו בעסקות ההלוואה בעיניים פקוחות ובנפש חפצה ונהנו במשך 17 שנים מפירותיהן, בעיקר על ידי ניצול הטבות מס שבהן זכו בשל כך ששלטונות מס ההכנסה הכירו בשיעורי הריבית ששולמו כהוצאה.
3.לדעתי עומדת נגד המשיבות, תהא אשר תהא דרך הפרשנות המשפטית, מניעות כפולה: הן מחמת הזמן שחלף והן מחמת חוסר תום לב.
אשר למניעות מחמת הזמן שחלף מצאנו שלעיתים יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית , תקדין עליון 2003(2) 2853. וראו גם ע"א 403/63 זאב תמיר נ' ישראל שמאלי , פ"ד יח(1) 47; ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח' , פ"ד לו(2) 309; ע"א 69/84 שפר נ' ת' בונה ואח' , פ"ד מ(2) 645; ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מז(4) 846; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , פ"ד נד(5) 252. על עמדתו של המשפט העברי כאשר מושהית תביעה יתר על המידה, ראו דברַי בע"א 6912/98 ראבח ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 9.2.04)).
אשר למניעות מחמת חוסר תום לב אביא מדברים שנאמרו בפרשה אחרת שבה נדונה שאלה דומה:
"- - - תקנת הציבור מחייבת, בראש ובראשונה, שאדם יכבד הסכם והתחייבות, שקיבל על עצמו ברצון חופשי, בידיעה ברורה ובהבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקצין, ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו, כי ההסכם דנן נגוע הוא באי-חוקיות - - - התנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבואו לדון בטענתם זו בדבר אי-אכיפת החוזה" (דברי השופט (כתארו אז) מ' אלון בע"א 533/80 אדרעי ואח' נ' גדליהו ואח' , פ"ד לו(4) 281, 292-291; ראו גם: ע"א 626/70 תמרה שמעוני נ' אולמי לחיים בע"מ , פ"ד כה(1) 824; בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי , פ"ד לה(3) 449; ע"א 335/78 י' שאלתיאל ואח' נ' א' שני ואח' , פ"ד לו(2) 151; ע"א 322/81, 323 ינאי נ' יחיא , פ"ד לו(4) 365; בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד לז(2) 1; ע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג , פ"ד מו(5) 679; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן ואח' , פ"ד נ(5) 820; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה , פ"ד נא(2) 669; דברַי בע"א 6222/97 טבעול (1993) בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד נב(3) 145, 166 - 168 ובדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ , פ"ד נו(1) 56 , 112 - 114; רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' . P.R.S
מדיטרניין בע"מ , פ"ד נב(4) 721 ; רע"א 6630/00 ועד הנאמנים ת"א-יפו נ' סילקו , פ"ד נו(6) 913; ע"א 10638/02 שטרן נ' יקבי רמת הגולן , תקדין-עליון 2003(1) 2058; דברַי בע"א 6233/02 אקסטל בעמ' נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ ואח' , (טרם פורסם. ניתן ביום 4.2.04) . ראו והשוו גם ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 328; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ג, תשס"ד) בעמ' 584 - 587).
4.די לי בטעמים אלה כדי לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל את פסק דינו של בית משפט השלום ופסק לזכותן של המשיבות, כדי לדחות את תביעתן.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי :
אני מסכים לפסק-דינה של חברתי השופטת ד' דורנר, ולהערותיו של חברי השופט י' טירקל.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, י"ט בשבט תשס"ד
(11.2.04).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט