בג"ץ 2453/97 יוסף שחר נ. אזמור בע"מ חברה לבניין והשקעות בע"מ

1.המנוח יוסף שחר ז"ל (להלן - "המנוח") - שהיה בעלה של המבקשת מס' 1 ואביו של המבקש מס' 2, שהם חליפיו - הגיש נגד המשיבים תביעה כספית בבית המשפט המחוזי בחיפה. להבטחת התביעה הוטל עיקול זמני על מקרקעין של המשיבה מס' 1. בהסכמת בעלי הדין הומר העיקול על המקרקעין בערבות בנקאית (להלן - "הערבות הבנקאית") ובערבות עצמית של המשיבים (להלן - "הערבות העצמית"). ביום 18.10.96 נפטר המנוח אולם ההליכים הדרושים לחלופי בעלי דין לא ננקטו וכך נמשכו ההליכים הנדונים בשמו של המנוח. ביום 20.2.97 ניתן פסק דין המחייב את המשיבה מס' 1 לשלם למנוח סך של 150,000 ש"ח ונדחתה התביעה נגד המשיבים מס' 2 ו- 3.

ביום 27.2.97, אחרי שניתן פסק הדין, הוגשה בשמו של המנוח בקשה לבית המשפט המחוזי למסור לו את הערבות הבנקאית וכן לחייב את המשיבים מס' 2 ו - 3 לשלם לו את סכום הערבות העצמית. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 8.4.97, שניתנה בהעדר בעלי הדין, נעתר לחלקה הראשון של הבקשה ודחה את חלקה השני, מן הטעם שאינו "חופשי לעשות כן במסגרת תביעה זו". עוד קבע כי "בית משפט זה גמר את מלאכתו בפסק דין שנתן ביום 20.2.97, ביחסים שבין המתדיינים".

על כך ביקש המבקש להרשות לו לערער. המשיבים השיבו על הבקשה. רק אחרי כן הוחלף המנוח במבקשים (לפי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 6.5.97 ולפי החלטתה של רשמת בית משפט זה מיום 11.11.97). כפי שנראה להלן אין בכך כדי להשפיע על הכרעתה של המחלוקת שלפנינו.

2.כיצד מממשים נכס שהמיר נכס שהוטל עליו עיקול זמני?

דרך מימושו של נכס שהוטל עליו עיקול זמני נקבעה בתקנה 372 ובתקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן- "התקנות"), שבהן נאמר:

"372. זכה התובע בתביעתו יאשר בית המשפט או הרשם בפסק הדין את העיקול הזמני ויחייב את הנתבע בהוצאות העיקול הזמני".

"375. הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, יחולו על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם אושר העיקול, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק".

הוראות אלה חלות על נכס שעוקל בעיקול זמני לראשונה. אולם, אין לתובע זכות מוקנית להקפיא דוקא נכס פלוני שעיקל ובית המשפט רשאי להמיר את המעוקל בנכס אחר (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית , תשנ"ה - 1995 סעיף 465 בעמ' 581, סעיף 467 בעמ' 583). מכאן, שהן חלות גם על נכס אחר, שבית המשפט המיר בו את הנכס שעוקל לראשונה. לפיכך זכאי תובע שזכה בתביעתו שבית המשפט יאשר את העיקול הזמני על הנכס האחר וממשיכים בהליכי מימושו של נכס זה במסגרת ההליכים לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן - "חוק ההוצאה לפועל").

3.האם ניתן ליישם את הוראות תקנות 372 ו - 375 לתקנות מקום שהנכס המעוקל הומר בערובה ולא בנכס אחר?

כידוע, רשאי נתבע להמציא ערובה לסילוק החוב, העושה את העיקול למיותר (זוסמן, שם , שם). גם כאן נראה לי שאין להבחין בין מקרה בו הומר הנכס המעוקל בנכס אחר, לבין מקרה שבו הומר בערובה. אין הצדקה הגיונית או מעשית לכך שתובע שתביעתו הובטחה על ידי ערובה, שהמירה עיקול זמני, לא יעמוד באותה דרגה שבה עומד תובע שתביעתו הובטחה על ידי עיקול זמני. לפיכך, יש להחיל על ערובה, שהמירה נכס שעוקל בעיקול זמני, את תקנות 372 ו - 375 לתקנות. התוצאה היא שאם זכה תובע כזה בתביעתו "יאשר" בית המשפט את הערובה כאילו היתה עיקול זמני ומכאן ואילך יימשכו הפעולות לפי חוק ההוצאה לפועל.

4.כיצד מאשר בית המשפט ערובה שהמירה עיקול זמני וכיצד ממשיכים בפעולות לפי חוק ההוצאה לפועל?

לאישורו של עיקול זמני על נכס שתי תוצאות חשובות. האחת, שהתובע אינו חייב לעקל את הנכס שנית, אלא הוא רשאי לנקוט מיד הליכי מכירה. השניה, האישור הוא חלק מפסק הדין שבו אושר, על כל המשתמע מכך (זוסמן, שם , סעיף 475, בעמ' 591). כך גם באישור ערובה שהמירה עיקול זמני. האישור - שהוא, בעצם, הצהרה - עושה את הערובה למסמך שניתן לבצעו על ידי לשכת ההוצאה לפועל כמו פסק דין של בית משפט. כאמור בסעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל:

"משכנתאות רשומות על מקרקעין, וכן החלטות, צווים, פסקי דין ומסמכים שנקבע לגביהם בכל דין

כי יש לבצעם כמו פסק דין של בית משפט , יחולו עליהם הוראות חוק זה, בשינויים המחוייבים" (ההדגשות שלי - י.ט.).

הליך דומה, שעל פיו "ערובה עולה בדרגה" וניתן לבצעה כאילו היתה פסק דין, מצוי בסעיף 83 לחוק ההוצאה לפועל, שבו נאמר:

"ניתנה ערובה לפי חוק זה וראש ההוצאה לפועל נתן צו לממש אותה או לחלט אותה, תבוצע הערובה כאילו היתה פסק-דין".

אכן, לא נקבע בפירוש בתקנות, או בכל דין אחר, שיש לבצע ערובה שאושרה בפסק דין "כמו פסק דין" של בית משפט, או "כאילו היתה פסק-דין", אולם אין מקום להבדיל בין ערובה כזאת לבין ערובה שניתנה לפי חוק ההוצאה לפועל וראש ההוצאה לפועל ציווה לממשה או לחלטה. (השופט ד' בר אופיר, בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית 1997) עמ' 75, מונה רשימה מדגימה, אם כי לא ממצה, של פסקי דין, החלטות, הליכים ומסמכים הבאים בגדרו של סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל, שביניהם גם החלטה "למימוש ערובה לפי סעיף 83 לחוק" ( שם, בעמ' 75)).

קיצורו של דבר, מה שיפה לנכס שעוקל בעיקול זמני או לערובה שניתנה לפי חוק ההוצאה לפועל, יפה גם לערובה שהמירה עיקול זמני.

5.ומן הכלל אל הפרט.

בפסק דינו מיום 20.2.97 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המנוח נגד המשיבים מס' 2 ו - 3. בבקשה שהוגשה בשם המנוח ביום 27.2.97, שבוע ימים לאחר מכן, נתבקש בית המשפט "ליתן פסק דין המחייב את הנתבעים 2-3 לשלם לתובע יחד ולחוד סך של 150,000 ש"ח" וכו'. מכיון שהתביעה נגדם נדחתה לא היה בית המשפט רשאי לתת נגדם פסק דין, אלא לאשר את הערבות העצמית שנתנו, דבר שלא עשה במסגרת פסק הדין. לפיכך, אם נבדוק את מהותה האמיתית של הבקשה, נמצא שיש לראותה כבקשה לתיקון טעות בפסק דין, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"), וכבר נפסק שרואים אי אישור של העיקול הזמני בפסק הדין כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון לפי סעיף זה (זוסמן,

שם , סעיף 474, בעמ' 590 ה"ש 56 והאסמכתאות שם).

אמרנו למעלה שאישור עיקול הוא חלק מפסק הדין. כך גם אישור ערבות עצמית. משנמנע בית המשפט מלהעניק למנוח סעד זה, שאותו היה עליו להעניק במסגרת פסק דינו מיום 20.2.97, היה על המבקשים לערער על כך ולא לבקש רשות לערער. יתר על כן, לפי סעיף 81 (ד) לחוק בתי המשפט אין החלטה בענין תיקון טעות ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין. המבקשים היו זכאים, אפוא, לערער על כך שבית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשתם לתקן את פסק דינו על ידי אישור הערבות העצמית. גם כאן היתה למבקשים זכות ערעור ולא היה עליהם ליטול רשות. מכיון שכך, דין בקשתם להדחות.

בשולי הדברים אעיר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 8.4.97, אחרי שחלפו כארבעים וחמישה ימים מיום נתינתו של פסק הדין - 20.2.97. באותו יום חלפה מכבר התקופה של עשרים ואחד ימים שבמהלכה היה רשאי לתקן את הטעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. לאור התוצאה שאליה הגעתי איני רואה צורך לעמוד על משמעותו של האיחור.

6.על מסכת התקלות שליוו את הפרשה ניתן למנות תקלה נוספת. העיון בנוסח הערבות העצמית מעורר ספק חמור אם ניתן היה לאשרה לפי תקנה 372 לתקנות ולהמשיך בהליכי ההוצאה לפועל לפי תקנה 375 לתקנות.

וזו לשונו של "כתב הערבות" שהפקידו המשיבים:

" כתב ערבות

הואיל וביום 4.6.92 ניתן צו לביטול עיקול זמני לפי בקשת המבקשים הנ"ל והואיל והצו הנ"ל ניתן בכפיפות לערבות שעל המבקשים להביא, אי לכך, אנו החתומים מטה ערבים בזה כלפי המשיב לפצותו על כל נזק שייגרם על ידי העיקול במקרה שהמבקשים לא יזכו בתביעתם נגד המשיב , וזאת עד לסכום של 150,000 ש"ח.

את סכום הפיצויים נשלם באם וכאשר תומצא לנו החלטה סופית מבימ"ש המוסמך המחייבת את המבקשים לשלם את הפיצויים הנ"ל" (ההדגשות שלי - י.ט.).

גלוי לעין שנעשה כאן שימוש בטופס התחייבות שעל

תובע לצרף לבקשתו למתן צו עיקול זמני, לפיה הוא מתחייב לפצות את הנתבע

בגין כל נזק שיגרם לו על ידי העיקול (תקנה 361 (ב) לתקנות). מבלי לחוות דעה בדבר תוקפו המשפטי של "כתב ערבות" זה, מסופקני אם אפשר היה לאשרו במסגרת פסק הדין. אולם, מכיוון שבאי כח בעלי הדין לא טענו בענין זה, לא אראה בכך טעם נוסף לדחית הבקשה.

4. הבקשה נדחית.

לאור נסיבותיה של הפרשה שעליהן עמדתי לא יפסקו הוצאות לחובת המבקשים.