בג"ץ 2487/20 ד"ר ארנה ברי נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט א' שטיין:

1.

העתירה שלפנינו באה בהמשך לשתי עתירות שהוגשו על ידי העותרים (או רובם) בבג"ץ 8145/19 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.1.2020) (להלן: העתירה הראשונה ) ובבג"ץ 2033/20 ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.3.2020) (להלן: העתירה השנייה ). בכל אחת מהעתירות הללו ובפנינו, מעלים העותרים לדיון שאלה עקרונית וחשובה: האם חבר כנסת שהואשם בבית משפט בעבירה בת-קלון כשר לכהונה כראש ממשלת ישראל, והאם רשאי נשיא המדינה להטיל על חבר כנסת כזה את מלאכת הרכבת הממשלה בעקבות הבחירות הכלליות לכנסת? (להלן: השאלה העיקרית ). כמו כן מעלים העותרים לדיון שאלה נגזרת: האם הימנעות היועץ המשפטי לממשלה מלתת את חוות דעתו בשאלה העיקרית לוקה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורש העניין או בפגם אחר שקורא להתערבותנו? (להלן: השאלה הנגזרת ).

2.

העתירה הראשונה שהגישו העותרים נדחתה על הסף בהיותה תאורטית ומוקדמת – זאת, מאחר שנשיא המדינה לא הטיל את מלאכת ההרכבה של הממשלה על חבר כנסת שהועמד לדין פלילי בגין עבירה בת-קלון, והיועץ המשפטי לממשלה ממילא לא נדרש לחוות את דעתו המשפטית על אשר לא קרה. העתירה השנייה שהגישו העותרים נדחתה לאחר שהתייתרה – זאת, מאחר שנשיא המדינה החליט להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ בני גנץ, שכנגדו לא תלוי ועומד כתב אישום.

3.

במצב דברים זה וברוח ימים אלה, עלינו לשאול את השאלה של פסח: במה השתנתה עתירה זו משתי קודמותיה? העותרים סבורים, כי עתירתם הנוכחית שונה מקודמותיה בשל התרחיש שבו הנשיא יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ בנימין נתניהו, שנגדו הוגש כתב אישום בגין עבירות שיש עמן קלון. לדברי העותרים, תרחיש זה עשוי להתממש תוך הזמן הקרוב, לאחר שח"כ גנץ ביקש מהנשיא ארכה בת שבועיים להקמת הממשלה והנשיא דחה את בקשתו.

4.

דא עקא, שהנשיא לא קיבל החלטה להפקיד את מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ נתניהו. בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה כי עתירתם הנוכחית של העותרים השתנתה אמנם מעתירתם השנייה, אך איננה שונה במהותה מעתירתם הראשונה בהיותה גם כעת עתירה מוקדמת, אשר איננה נכנסת לאחד החריגים המצדיקים ומאפשרים את שמיעתן של עתירות כאלה (ראו העתירה הראשונה , פסקה 12 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות ; וכן בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד סד(3) 204, פסקה 30 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2011)).

5.

החריג הרלבנטי לענייננו פותח את שערי בג"ץ בפני עתירה תאורטית או מוקדמת שמעלה לדיון עניין משפטי בעל חשיבות ציבורית אשר עלול לחמוק מביקורת שיפוטית מפאת שינוי בנסיבות או יצירת מצב בלתי הפיך (ראו בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד לט(3) 141, פסקה 2 לפסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז) (1985)). חריג זה כונה על ידי "חריג הצורך" (ראו פיסקה 7 לפסק דיני בבג"ץ 208/19 בן מאיר נ' שר החינוך (2.5.2019)), ונראה כי העותרים נסמכים עליו בעתירתם הנוכחית.

6.

דא עקא, חריג הצורך איננו מתקיים במקרה דנן. העותרים אינם זכאים להיבנות מחריג זה למרות שעתירתם מעלה לדיון שאלה עקרונית (כמצויין בפסקה 12 לפסק דינה של הנשיאה חיות

ב עתירה הראשונה ). הסיבה לכך הינה פשוטה: אם וכאשר לשאלה שהעותרים העלו בעתירתם תהא משמעות מעשית, נוכל להתייחס אליה.

7.

העותרים טוענים, כי טוב נעשה אם נסיר מראש את אי-הוודאות שכעת אופפת את השאלה העיקרית. ברם, כפי שקבעה הנשיאה חיות ב עתירה הראשונה , הדבר אינו בהכרח כך מקום שמדובר במהלכים בזירה הפוליטית בתקופה רגישה ומורכבת זו (ראו פסקה 12 ל עתירה הראשונה ). כך הוא לגבינו וכך הוא גם לגבי היועץ המשפטי לממשלה: החלטתו להימנע, בשלב הנוכחי , ממתן חוות דעת בשאלה העיקרית איננה לוקה באי-סבירות קיצונית או בפגם אחר אשר עשוי להצדיק את התערבותנו.

8.

סוף דבר: השאלה העיקרית איננה בשלה לדיון ועודנה מוקדמת; ותשובתנו לשאלה הנגזרת הינה, בעת הזאת, שלילית.

9.

העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.