בג"ץ 2524/09 בנימין ברכה נ. מדינת ישראל -משרד המשפטים

השופט א' רובינשטיין:

א.

עתירה למתן צו המורה לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב לפסול עדותו של עד תביעה שהעיד במשפטו של העותר במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו נגדו בתיק פל 1149/05

בבית המשפט לתעבורה.

ב.

כעולה מן העתירה, ביום 30.6.08 הרשיע בית המשפט לתעבורה בתל אביב (סגן הנשיא ויטלסון)

את העותר בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. כנגד הרשעה זו יוצא העותר ובפיו טענות מטענות שונות.

ג.

כך נטען, כי על פי כתב האישום הראשון שהוגש כנגדו, העבירה נעברה ביום 28.3.05 ואילו בכתב האישום המתוקן מועד העבירה הוא 28.3.03 (כתבי האישום לא צורפו לעתירה). תיקון זה נעשה, לטענת העותר, במסגרת "תכסיס פסול" הבא לעקוף את הוראת ההתיישנות שבסעיף 239א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. עוד נטען, וזו טענתו המרכזית, כי הורשע על סמך עדות יחידה של עד אשר סרב להזדהות בפני בית המשפט בניגוד לדין, וכי בקשתו לעיון מחדש בהחלטה ולזיכויו בטענת "אין להשיב לאשמה" נדחתה בלא נימוק.

ד.

אין בידינו להיעתר לעתירה. בית משפט זה

בשבתו כבג"צ אינו מהוה ערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות השיפוט האחרות, ובהן בתי המשפט לתעבורה, אלא במקרים נדירים ביותר, כגון מקום שעולה בו טענה של חוסר סמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי (בג"צ 432/08 ארבל נ' בית משפט השלום בחיפה (לא פורסם, 12.5.08) והאסמכתאות שם; וכן בג"צ 2615/02

מוחמד נ' בית המשפט לתעבורה עכו (לא פורסם, 22.4.02); בג"צ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת פרוקצ'יה, בית המשפט העליון (לא פורסם, 15.6.2005)). בנדון, החריגים להתערבותנו אינם מתקיימים והעותר לא טען להם. יתרה מכך, הוא אף לא הגיש ערעור על פסק הדין בדרך המלך, קרי לבית המשפט המחוזי.

ה.

גם לגופן התקשיתי להלום את טענות העותר. טענת התיישנות העבירה כבר נטענה על ידו בבית המשפט לתעבורה ונדחתה (החלטה מיום 8.6.06 – סגן הנשיא גרטי). כן נדרש כבר בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין מיום 30.6.08 לטענות שהועלו לענין סירובו לכאורה של עד התביעה - מתנדב במשטרה - להזדהות, ודחה אותן באופן מפורט ומנומק, כדלקמן:

"העד מסר את שמו המלא, את המספר האישי שמשטרת ישראל קבעה לו (על פי הוראות המשטרה היה על

מתנדב בתקופה הרלבנטית לכתוב ספרות אחידות (1111111) במקום המיועד למספר אישי - א"ר) את הדרגה, שם היחידה בה הוא משרת, המרחב, והקבוצה אליה הוא משתייך וכפי שרשם בת/2. לפיכך, לטעמי, אני דוחה את הטענה כי במקרה כאן סירב העד להזדהות. זאת לדעת, לא בית המשפט ביקש מהעד את מספר תעודת הזהות שלו, אלא הנאשם. זה הנאשם אשר במעמד האירוע טען בפניו, כי הוא הביא לכך, 'כי קצין משטרה ישב במאסר'. סוף דבר, מצאתי כי עדותו של ולדמיר ארונסקי היא עדות אמינה. אני מאמין לו, אני נשען עליה בלא כל היסוס...

מצאתי כי עדות הנאשם אינה אמינה, מעוררת תמיהה על פניה, נוגדת את שורת ההגיון והשכל הישר. היא נדחית על ידי מחוסר אמון מלא."

ו.

סוף דבר, אין בידינו להיעתר לעתירה.