בג"ץ 255/00 חיים נגר נ. מדינת ישראל

1.המבקש נדון לארבע שנות מאסר בפועל ולפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שבע-עשרה שנים, לאחר שהורשע בהריגה, כאשר נהג ברכב כבד וגרם למותם של שלושה בני משפחה אחת.

בפני בקשתו להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

לטענת בא-כוח המבקשת, שלא נתמכה בתצהיר, פסק-הדין ניתן בהיעדר הצדדים ביום 13.12.99, והומצא למשרדו ביום 26.12.99. הוא מבקש למנות את המועד להגשת העתירה לדיון נוסף מיום המצאת פסק-הדין.

2.תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984- (להלן: התקנה) קובעת, כי עתירה תוגש תוך חמישה-עשר יום ממתן פסק-הדין, וכי הרשם רשאי להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך.

אינני מקבלת את הטענה כי יש למנות את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף החל מהמצאת פסק הדין נשוא העתירה. פרשנות זו עמדת בניגוד מפורש לנוסח התקנה, הנוקטת בלשון מתן פסק-הדין. זאת בניגוד לנוסחים המופיעים בחיקוקים אחרים הנוקטים בלשון המצאה או הודעה על פסק הדין (ראו, לדוגמא, סעיפים 200, 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-; תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-).

אינני סבורה, איפוא, כי המבקש עמד במועד שנקבע להגשת העתירה. עם זאת, יש לבחון האם בנסיבות הענין יש מקום להאריך את המועד להגשת העתירה.

3.על השתלשלות העניינים והמועדים הרלוונטיים אין הצדדים תמימי דעים לחלוטין:

אין מחלוקת כי ביום 18.11.99 התקיים דיון בערעור נשוא הבקשה, ובמעמד בעלי הדין ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. ביום 13.12.99 תוקן פסק הדין תיקון טכני שלא בנוכחות בעלי הדין. פסק הדין המתוקן נשלח לצדדים, ולטענת ב"כ המבקש התקבל אצלו ביום 26.12.99; מועד שממנו ואילך מבקש הוא למנות את המועד להגשת העתירה לדיון נוסף.

המבקש, בתגובה מאוחרת יותר שהגיש, מדגיש כי הנוסח הראשון של פסק הדין לא נמסר לו כלל, כך שהנוסח המתוקן שנשלח למשרדו היה גם הנוסח הראשון של פסק הדין.

שני הצדדים לא תמכו את טענותיהם בתצהירים. מתגובת המדינה לא ברור אם לטענתה נשלח אל ב"כ המבקש פסק הדין המקורי, או שמא הנוסח הכתוב היחיד שנשלח אליו היה פסק הדין המתוקן. עם זאת, במידה שקיימת מחלוקת אני מעדיפה בעניין הזה את עמדת המבקש, הן בשל אי הבהירות בעמדת המדינה והן משום שמדובר בעניין המצוי בידיעתו של ב"כ המבקש.

מכל מקום, אינני סבורה שיש משמעות לשאלה זו. שכן אובייקטיבית, אין ספק שיש למנות את המועד מיום מתן פסק הדין המתוקן. ואילו מבחינת הצדקת האורכה בהתחשב בנקודת המבט של המבקש, אינני סבורה שיש משקל של ממש

לעובדת תיקון פסק הדין, כפי שאפרט בהמשך.

4.האם קיים טעם מיוחד להארכת המועד?

הכלל הוא כי העובדה שבמועד ההודעה על פסק הדין לא נמסר לצדדים עותק ממנו אינה מהווה, בהכרח, טעם מיוחד להארכת המועד, אם כי היא עשויה לשמש טעם כזה בנסיבות מסויימות (ראו בש"א 652/00, ישראל שפיגל ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסם, ובאותו עניין בש"א 8548/99, שפיגל ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, תקדין עליון 2000(1) 164).

הקביעה אם יש לראות בנימוק כאמור משום טעם מיוחד תלויה בשיקולים שונים. ביניהם: מידת האיחור; האם הוגשה בקשה להארכת המועד טרם חלוף המועד להגשת העתירה; האם הומצא פסק הדין בתוך המועד להגשת העתירה, כך שניתן היה להגישה במועד; האם ננקטו צעדים כשלהם לזירוז קבלת פסק הדין. (ראו ההחלטות לעיל).

5.במקרה זה, תוכן פסק הדין הודע למבקש בדיון שהתקיים ביום 18.11.99, ופסק הדין המתוקן ניתן ביום 13.12.99 והתקבל על ידו ביום 26.12.99. אמנם באופן פורמלי התאריך הקובע לחישוב המועד להגשת העתירה הוא מתן פסק הדין המתוקן, אולם במסגרת בחינת מעשיו ומאמציו של המבקש לקבל את פסק הדין, יש משמעות למועד הודעת פסק הדין המקורי, במיוחד בהתחשב בכך שתיקון פסק הדין היה, כאמור, פורמלי בלבד, ומנקודת מבטו של המבקש לא היה צפוי. כך שלמעשה, שתיקתו של המבקש נמשכה כבר ממועד הדיון ועד הגשת בקשה זו, ביום 10.1.2000.

מן הבקשה שבפני עולה כי המבקש לא עשה מאומה כדי לזרז את קבלת פסק הדין במשך למעלה מחודש ימים. הוא אף נמנע מהגשת בקשה להארכת מועד לפני חלוף המועד הקבוע בחוק. ב"כ המבקש קיבל את פסק הדין שלושה עשר יום לאחר שניתן פסק הדין המתוקן, כך שיכול היה, אם גם בדוחק, להגיש את עתירתו במועד, או לפחות להגיש בקשה לאורכה תוך אותו מועד. אולם הוא בחר שלא לעשות כל זאת.

6.בנסיבות המתוארות, אינני סבורה שהמבקש הראה טעם מיוחד להארכת המועד.

גם התנאי השני להארכת המועד, סיכויי המבקש לזכות בהליך לגופו, אינו מתקיים במקרה זה. מעיון בבקשה נאה כי על אף ה"לבוש" העקרוני שניתן לטענות, הרי למעשה תוקף המבקש את חומרת העונש שנגזר עליו ואת שיקולי בית המשפט שהביאו לכך, ובדרך כלל אין טענות מסוג זה מהוות עילה לדיון נוסף.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה.