בג"ץ 2615/07 אחמד אבו עכר נ. מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

1.

בפנינו הליך שכונה על ידי העותר "בקשה לרשות ערעור", אולם למעשה עסקינן בעתירה בעניין החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש (להלן: בית המשפט הצבאי לערעורים ) מיום 12.3.2003.

2.

העותר הורשע על יסוד הודאתו, ביום 25.7.2002, בבית המשפט הצבאי באזור חבל עזה (להלן: בית המשפט הצבאי ) בעבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת (עבירה לפי תקנה 85(א)(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945); סיוע לניסיון לגרימת מוות בכוונה (עבירה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון, התש"ל-1970 וסעיפים 14 ו- 19 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (מס' 162), תשכ"ח-1968); ושתי עבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה (עבירה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון, התש"ל-1970 וסעיף 19 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (מס' 162) התשכ"ח-1968).

3.

על פי עובדות כתב האישום, בשנת 2001 הצטרף העותר לשורות ארגון ההתנגדות העממית מטעם הפת"ח, ובמהלך שנת 2001 השתתף בשלושה אירועים של פיגועי ירי והשלכת מטעני צינור לעבר מוצב "דלתא" של צה"ל.

4.

בית המשפט הצבאי גזר את דינו של העותר ביום 11.8.2002, וקבע כי על העותר יוטל עונש של 16 שנות מאסר, מתוכן 13 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

5.

העותר הגיש ערעור כנגד חומרת העונש ואילו התביעה הגישה ערעור כנגד קולת העונש. בית המשפט הצבאי לערעורים נחלק בדעותיו. הנשיא אל"ם גורדון סבר כי יש לקבל את ערעור התביעה ולהעמיד את עונשו של המשיב על 18 שנות מאסר, מהן 15 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. לדעתו של הנשיא הצטרף המשנה לנשיא סא"ל חניאל. לעומתם, השופט סא"ל לרר סבר כי יש לדחות את שני הערעורים.

6.

ביום 28.11.2007 פנה העותר לבית משפט זה בבקשה להתערב בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים. לטענת העותר, זכויותיו בבית המשפט הצבאי לערעורים לא נשמרו משום שעורך דינו בהליך האמור ביקש ממנו טרם הדיון לשמור על שתיקה, והואיל וכך - לטענת העותר - לא הזדמן לו להביע בפני השופטים את החרטה והצער שהוא חש בגין מעשיו. לכן, לטענת העותר, נגרם לו עוול, והוא מבקש כי בית משפט זה יתערב על מנת לעשות צדק ולהביא לתיקון העוול שנגרם לו.

7.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט הצבאי לערעורים. התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של הערכאות הצבאיות מצטמצמת לשאלות שאינן במדרג הערעורי הרגיל, למשל כאשר מתגלים בהם פגמים ממשיים מסוג חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק וכן במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו: בג"צ 10416/05 דראר מוחמד עבדאללה אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה (לא פורסם, 24.5.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם; בג"צ 1969/07 חסאן ראתב יונס אוויאס נ' בית המשפט הצבאי בשומרון (לא פורסם, 13.3.2007); בג"צ 3450/06 סאלם עלי אברהים דויב נ' המפקד הצבאי (לא פורסם, 12.2.2008)).

8.

מהחומר שבפניי עולה כי בדיונים בפני הערכאות הצבאיות היה העותר מיוצג, וכי סנגורו ייצגו נאמנה בפני שתי הערכאות. מעשיו החמורים של העותר, הם שהביאו בסופו של דבר את בית המשפט הצבאי לפסיקת העונש הכבד שהושת עליו, וחומרת המעשים היא זו שהביאה את בית המשפט הצבאי לערעורים להכביד בעונשו של העותר עוד יותר. פסקי הדין של הערכאות הצבאיות מנומקים כדבעי, ואין מקום להתערבותנו בפסיקתם.

9.

למעלה מכך, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל השיהוי הכבד בו היא נגועה (ראו: בג"צ 10027/06 אברהם יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.2007); בג"צ 7625/07 אלגרה חזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 3.2.2008)). פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים ניתן כבר ביום 12.3.2003, כארבע שנים עובר לפנייתו של העותר לבית משפט זה (בחודש מרץ 2007). העותר כלל לא הסביר מדוע נפל שיהוי כה כבד בעתירתו. בהעדר הסבר מניח את הדעת, יש בשיהוי זה כשלעצמו כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף.

10.

אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.