בג"ץ 2639/15 עוף ירושלים מהדרין בע"מ נ. הרבנות הראשית לישראל

1.

העתירה שלפני כוללת מספר סעדים, שהמרכזי בהם הוא בקשת העותרת כי תבוטל החלטת המשיבה, הרבנות הראשית לישראל (להלן: הרבנות הראשית ) מיום 26.1.2015, בדבר השעיית מתן תעודות הכשר לתוצרת בשר ממפעל קונספסיון שבפרגאווי (להלן: המפעל ) למשך תקופה בת שנתיים לכל הפחות (להלן: החלטת ההשעיה ). במסגרת העתירה, ביקשו העותרים ליתן צו ביניים המורה לרבנות הראשית ליתן תעודות הכשר למשלוחי הבשר המעוכבים כיום בנמל ובמפעל (להלן: החלטת העיכוב ).

2.

לטענת הרבנות הראשית, קיימות ראיות מנהליות חד-משמעיות לכך שבמפעל בוצעו הונאות כשרות, אשר מעלות ספק וחשש לגבי כלל הבשר הנארז במפעל ככשר לשם שיווקו בישראל.

3.

נוכח דחיפות הנושא, ומאחר שהעותרת העלתה השגות שנראו בעלות משקל במישור העובדתי, קיימתי שני דיונים בבקשה, והרבנות הראשית נתבקשה לחזור ולבחון את התשתית העובדתית שבבסיס החלטתה (החלטות מיום 5.5.2015 ומיום 10.5.2015). ביני לביני, נתקיימה פגישה במשרדי הרבנות הראשית בהשתתפות ב"כ העותרת ונציגיה בבחינת שימוע נוסף.

כעת, משהונחה בפני תגובתה העדכנית של הרבנות הראשית (להלן: התגובה העדכנית ), ממנה למדתי כי נערכה בדיקה נוספת (בדיקת הפוליגרף למשגיח בצוות השחיטה) שחיזקה את מסקנתה, ומשניתנה התייחסות לממצאי דו"ח פינקל, לא ראיתי ליתן צו ביניים לעניין החלטת העיכוב . העותרת, בתשובתה לתגובה העדכנית (להלן: התשובה ) הלינה, בין היתר, על אופן ביצוע בדיקת הפוליגרף, ואף הציגה בדיקות פוליגרף מטעמה, אשר מאיינות לטענתה את טענות הרבנות הראשית. אלא שאיננו נמצאים בגדרה של תובענה רגילה על דיני הראיות הרגילים הנוהגים בהליך אזרחי, ולכן לא אדרש לשאלת מהימנות בדיקת הפוליגרף ואם יכולה הייתה הרבנות הראשית להשתמש בגורם ציבורי לעריכת הבדיקה, בהתחשב בכך שהבדיקה נערכה בניו יורק. ענייננו בעתירה וברשות ציבורית, ועומדת לרבנות הראשית חזקת תקינות המנהל הציבורי, שבשלב זה לא נסתרה. מתן תעודת הכשר לבשר ומוצריו הינה סמכות המצויה

בידי הרבנות הראשית או מי שהסמיכה לעניין זה (סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, השתמ"ג-1983; סעיף 1 לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד-1994). הרבנות הראשית קיבלה החלטתה לגבי משלוח בשר מסוים בהתאם לבדיקות שערכה והמסקנות אליהן הגיעה, על סמך חשדות שלכאורה היה להן בסיס, ובית משפט זה אינו בא במקומה של הרשות המוסמכת ואינו מחליף את שיקול דעתה, מה עוד שמדובר ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות.

לא נעלמו מעיניי טענותיה של העותרת לגבי הפגמים המהותיים שנפלו בהתייחסות המשיבה לדו"ח הרב פינקל, וחוסר הסבירות בעמדת המשיבה, אולם ראוי כי טענות אלו יתבררו במסגרת בחינת הצו על תנאי, ולא במסגרת ההחלטה אודות צו ביניים.

4.

אשר להחלטת ההשעיה של תעודת הכשרות למשלוחים עתידיים מן המפעל למשך שנתיים. בהתחשב בחומרתה ובהשלכותיה הכלכליות הכבדות של ההחלטה על העותרת, בהתחשב בכך שהעותרת חייבת לשכור את צוותי השחיטה שלא על פי בחירתה החופשית, בהתחשב בכך שהתקלה בענייננו רובצת לכאורה לפתחו של צוות השחיטה, ובהתחשב בכך שעל-פניו יש מחלוקת כנה ובתום לב לגבי הפגיעה בכשרות לגבי המשלוחים המסויימים – אני סבור כי יש מקום ליתן צו ביניים לגבי הסנקציה של שלילת תעודת ההכשר למפעל למשך שנתיים. דהיינו, בשלב זה, ולצורך המחלוקת הנקודתית והאקוטית, הבקשה לצו ביניים נדחית, אך היא מתקבלת ככל שהיא צופה פני עתיד, וחזקה על הרבנות הראשית כי ככל שיהיה צורך להדק את הפיקוח על המפעל, תמצא את הדרך לעשות כן.

5.

בכפוף לאמור בסעיף 4 לעיל, הבקשה לצו הביניים נדחית. העתירה תועבר לדיון בפני הרכב, אלא אם יודיעו הצדדים כי מבחינתם העתירה מיצתה את עצמה, תוך שמירת זכויות.