פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בג"ץ
2641/99 - ב'
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העותר
:
ד"ר אבי עופר
נגד
המשיבים
:
1. שר הבטחון
2.
סגן שר הבינוי והשיכון
3.
קמ"ט ארכיאולוגיה איו"ש
4.
רשות העתיקות
בקשה למתן צו ביניים
החלטה
בתל-רומיידה - היא חברון המקראית - החלה רשות העתיקות מבצעת בימים אלה חפירות הצלה.
הצורך בביצוען של אותן חפירות הצלה נקבע בידי קצין המטה לארכיאולוגיה באיזור יהודה ושומרון, והמינהל לבנייה כפרית במשרד הבינוי והשיכון - האמור לבנות במקום על-פי החלטת הממשלה - ביקש את רשות העתיקות לבצע את אותן חפירות הצלה.
העותר הינו ארכיאולוג במקצועו, ובעבר - בשנים 1984 עד 1986 - ביצע חפירה ארכיאולוגית באתר תל-רומיידה לאחר שקיבל רשיונות על-כך. טענתו היא כי אותן חפירות שביצע הקנו לו זכות משפטית - וכמותה זכות מוסרית - כי חפירות ההצלה עתה תבוצענה בידו דווקא, בידו ולא בידי כל גוף אחר זולתו. בקשתו היא כי ימונה בחפירות ההצלה כמנהל החפירה וכי תימנע חפירת ההצלה בידי רשות העתיקות, אלא אם יהיה הוא מנהל החפירה.
קראתי את הכתובים הרבים והצפופים שהוגשו לבית-המשפט, והוספתי ושמעתי טיעונים על-פה מפי בא-כוח העותר ומפי בא-כוח רשות העתיקות. בהקשר זה אוסיף כי נמנע מאת בא-כוח המשיבים מס' 3-1 - הן רשויות המדינה - להופיע היום בפני, ודחיתי בקשה שהוגשה מטעמם של משיבים אלה לדחות את מועד שמיעת הבקשה למתן צו ביניים. סברתי כי הבקשה לצו ביניים חייבת להישמע לאלתר ועל-כן לא שמעתי את טיעוניהם של המשיבים 3-1 אלא בעקיפין בלבד.
אני מבין לרעו של העותר, המציג עצמו לא אך כארכיאולוג במקצועו אלא - ובעיקר - כאדם אשר מפעל חייו, כלשונו, ועבודת הדוקטורט שלו נסבים על חברון המקראית. ואולם השאלה העומדת לפני אינה אלא שאלה משפטית, וביתר דיוק: שאלה פרילימנרית אם אתן ואם אסרב ליתן צו ביניים לעצירת העבודות שרשות העתיקות מבצעת במקום.
היום הוא יום שישי הקצר, ועל-כן אקצר במקום שיכולתי להאריך. סבורני אף שראוי יהא אם אקצר, והמבין יבין.
השאלה הניצבת לפני הינה שאלה של "מאזן הנוחות", לאמור, מיהו שישא בנזק רב ממי, אם אתן ואם אחדל מתן צו מניעה זמני כבקשת העותר. לעניין זה נזכור כי הנטל על העותר הוא לשכנע את בית-המשפט, ולו לכאורה, כי נזק שאינו ניתן לתיקון ייגרם לו אם לא אתן צו ביניים וכי טובים סיכוייו לזכות בעתירה לגופה.
בשוקלי את הטעמים לכאן ולכאן - לא אומר, ובכוונה לא אומר, איזה משקל נתתי לשיקולים המתרוצצים - הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהא זה ראוי אם אוציא מניעה זמני כבקשת העותר.
הואיל וסברתי כי העותר ראוי כי דבריו יישמעו בדחיפות, קבעתי את שמיעת הבקשה למתן צו ביניים מייד בסמוך לאחר שהגיש את בקשתו, והוספתי וקבעתי את שמיעתה של העתירה לגופה ליום 18 במאי 1999. אינני סבור שיהא זה ראוי אם אעשה מעבר לכך על דרך עצירת העבודות הנערכות במקום. יחד עם זאת, אבקש מאת מזכירות בית-המשפט לבדוק אפשרות להקדים את השמיעה מיום 18 במאי, אם רק ניתן הדבר על-פי לוח הזמנים של בית-המשפט.
דבר אחרון. לעת הדיון על-פה שאלתי את מנהל רשות העתיקות, מר אמיר דרורי, אם ניתן יהא לשתף את העותר בחפירות ההצלה במעמד כלשהו. עורך-דין בר-סלע, בא-כוח רשות העתיקות, ומר דרורי השיבוני כי הדבר יקשה עליהם. אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, כך אמרו, והעותר מבקש את הכתר לעצמו שעה שהכתר הונח על ראשו של אחר. תשובה זו נכונה היא, כמובן - באופן עקרוני - ואולם שומה עלינו לתת דעתנו גם על אלה: על-כך שהעותר הינו ארכיאולוג שחפר במקום ובדרך הטבע רואה הוא את עצמו כבעל זכות מוסרית להמשיך ולחפור בו. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהוא רואה את החפירה במקום כמפעל חייו. כדאי ורצוי למצות את האפשרויות, ותבלין של רצון-טוב בוודאי לא יזיק; הוא יכול אך להועיל.
אני מחליט לדחות את הבקשה למתן צו ביניים.
היום, יד' אייר תשנ"ט (30.4.1999)
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99026410. G03