בג"ץ 2652/15 אלוף (מיל) עו"ד אביחי מנדלבליט נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט י' עמית :

1.

העתירה שבפנינו היא אחד מספיחי הפרשה הידועה במקומותינו כ"פרשת הרפז".

בעתירתו ביקש העותר להורות למשיב לקיים שימוע בעניינו, להעמיד לרשותו את "עיקרי טיוטת חוות הדעת המתגבשת בעניינו של העותר, וכן את חומר הראיות הרלבנטי, שנאסף בעניינו", וכן לאפשר לעותר להגיב על הטיוטא ועל חומר הראיות - וכל זאת טרם יקבל המשיב כל החלטה לגבי העותר, זולת החלטה על סגירת התיק מחוסר כל אשמה וניקויו מכל רבב.

2.

העותר שימש בזמן חשיפת פרשת "מסמך הרפז" כפרקליט הצבאי הראשי, ובמסגרת חקירת הפרשה נחקר אף הוא באזהרה. לאחר גלגולים שונים, שאיני רואה להידרש אליהם, הודיעה המשטרה כי לדעתה ממצאי החקירה אודות מעורבות העותר מגבשים תשתית לכאורית לביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט ומרמה והפרת אמונים. העותר פנה למשיב ולפרקליט המדינה במספר מכתבים, אליהם צורפו חוות דעת, בהם הוסבר על ידו כי בהתנהגותו לא נפל כל פגם. בעקבות פגישה שהתקיימה ביום 19.11.2014 עם באי כוח העותר, בהשתתפות פרקליט המדינה וצוות הפרקליטים המטפל בתיק החקירה, פנה בא כוח העותר למשיב ביום 19.1.2015 בבקשה לעריכת שימוע לפני קבלת ההחלטה הסופית לגבי עילת סגירת התיק. במכתבו של המשיב מיום 30.3.2015 נמסר לעותר כי לא ניתן להיעתר לבקשתו, ומכאן העתירה שבפנינו.

3.

מהעתירה עולה, כי העותר חושש כי תיק החקירה ייסגר שלא בעילה של "חוסר אשמה". לטענת העותר, נוכח הדלפות מגמתיות מהחקירה ומשהושחר שמו שלא כדין ועל לא עוול בכפו, הוא מבקש כי שמו ינוקה מכל רבב, תוך סגירת התיק מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. העותר הצביע על תפקידו הרם לשעבר כפרקליט צבאי ראשי, וככזה, אך טבעי הוא כי הוא רואה את עצמו משתלב בעתיד במערכת המשפטית, אם כשופט ואם בתפקיד בכיר אחר, ומכאן שניקוי שמו לחלוטין הוא קריטי להמשך הקריירה המקצועית שלו.

4.

דין העתירה להידחות על הסף.

העותר פרס בעתירתו יריעה רחבה, תוך התייחסות לגופם של דברים ולסוגיות משפטיות כמו חיסיון עורך דין-לקוח והאזנת סתר לשיחות הנהנות מחיסיון זה (נוכח טענתו כי מילא תפקידו כיועץ המשפטי של הרמטכ"ל). אלא שהשאלה העומדת בפנינו מתמקדת בגדרה של הוראת סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), הקובעת כלהלן:

ה עמדה לדין וסגירת תיק

62.

על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצוין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה.

ככלל, במסגרת שיקול הדעת המסור לתביעה רשאי התובע להחליט על סגירת תיק בשלוש עילות: "חוסר בראיות מספיקות להעמדה לדין", "העדר עניין לציבור" ו"העדר אשמה". סעיף 62(ב) לחסד"פ מאפשר לחשוד שתיקו נסגר להשיג על עילת סגירת התיק (וגם זאת, לאו דווקא על דרך שימוע בעל פה כבקשת העותר), ועל החלטה זו ניתן לפנות בערר (בג"ץ 7526/96 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה , פ"ד נ(5) 1, 11 (1996), ובסוף הדרך גם בעתירה לבית משפט זה.

5.

בעתירה דכאן, מבקש העותר להקדים נעשה לנשמע, ולהורות למשיב ליתן לו זכות טיעון מלאה, עוד טרם קבלת ההחלטה לגבי עילת הסגירה. אלא שלא עלה בידי העותר להצביע על נימוק בגינו יש לחרוג מהוראת סעיף 62(ב) לחסד"פ.

אכן, כאשר המשיב עצמו יקבל את ההחלטה בעניינו של העותר, לא תהא לעותר אפשרות לערור על החלטתו, אלא לפנות למשיב

בבקשה ל"עיון חוזר". זו למעשה דרך המלך המותווית בסעיף 62(ב) לחסד"פ, ולא מצאנו כל עילה בגינה נדרש המשיב לסטות בעניינו של העותר הן מהוראת סעיף זה והן מהפרקטיקה הנוהגת, ולפיה טענות והשגות לגבי עילת גניזת התיק מובאות ונדונות לאחר קבלת ההחלטה.

בהקשר זה, ניתן להצביע על סעיף 60א(ד) לחסד"פ, הקובע כלהלן:

יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע

60א. [...]

(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור.

הוראה זו חלה לגבי חשוד שהוחלט להעמידו לדין ביחס לעבירות מסוג פשע , בעוד שענייננו בחשוד שעומדים לסגור את תיק החקירה בעניינו ביחס לעבירת עוון . לכן יש טעם בטענת המשיב, כי מהוראת סעיף 60א(ד) הנ"ל ניתן ללמוד הסדר שלילי לענייננו, ואף על דרך של קל וחומר.

6.

ברגיל אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול דעת רשויות התביעה

והיועץ המשפטי לממשלה לגבי עצם העמדה או אי העמדה לדין " מקל וחומר שכך הוא כאשר מדובר לא בעצם ההחלטה על העמדה לדין או על סגירת תיק, אלא בעילה שבשלה ייסגר התיק" בג"ץ 9056/09 פלוני נ' מחלקת תביעות משטרת ישראל , שלוחת רמלה והאסמכתאות שם (7.3.2010)). קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין מקום לרתום את העגלה לפני הסוסים - בהנחה שהסוסים בכלל יגיעו אל המקום ממנו חושש העותר - ולדון בעניינו של העותר הן לפני קבלת ההחלטה, ושמא גם לאחריה. רוצה לומר, כי בכל היבט שהוא, העתירה היא מוקדמת ומקדמית. דומה כי לא בכדי לא עלה בידי העותר להצביע ולו על פסק דין אחד בו נתקבלה עתירה כגון דא, ואין להקיש לענייננו לזכות הטיעון שיש למבוקר עובר לפרסום דו"ח מבקר מדינה בעניינו (בג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה , פ"ד מט(3) 771 (1995)).

אף יש ממש בטענת המשיב להשלכות רוחב של עתירה זו, והחשש כי ייפתחו שערי הטיעון בכל אחד מאלפי תיקי החקירה הנסגרים בשנה, על העומס הכרוך בכך מבחינת רשויות התביעה ובית משפט זה.

7.

יתר על כן, אין חולק כי ביום 19.11.2014 התקיימה ישיבה שבה העלו באי כוח העותר את טענותיהם והשגותיהם לגבי ממצאי החקירה. אכן, אין מדובר בשימוע במובן הרגיל והרחב של המילה, משלא קיבל העותר את חומר החקירה ואת טיוטת ההחלטה. אולם

אין לומר כי נמנעה לחלוטין מהעותר האפשרות להציג עמדתו קודם למתן ההחלטה בעניינו, למשל, טענתו כי עצם ההחלטה לחקור אותו באזהרה הייתה שערורייתית בהתחשב בטענתו לחיסיון עו"ד.

8.

חזקה על המשיב כי טרם קבלת ההחלטה בעניינו של העותר יעמיד בפניו את מגוון השיקולים הצריכים לעניין. הרהור בקול או התבטאות זו או אחרת של פרקליטה, כפי שנטען בעתירה, לא מצדיקים סטיה מהפרקטיקה הנוהגת. אף התקדים הנטען לגבי שימוע, המתייחס לעילת סגירה, לגביו הרחיב העותר, אם בכלל, אינו ישים לענייננו, בין היתר נוכח ההבחנה עליה עמד המשיב בין שופט מכהן לבין העותר. כל זאת, מבלי לגרוע כהוא זה מחששו המובן של העותר שמא תתקבל החלטה שעלולה להעיב על המשך הקריירה השיפוטית-משפטית שלו. כאמור, חזקה על המשיב שכל השיקולים הצריכים לעניין יעמדו בפניו, וגם העותר ציין בתשובתו לתגובה, כי יש להניח שההחלטה בעניינו לא תתקבל כלאחר יד לאור השלכותיה האפשריות על העותר.

מכל מקום, העתירה היא מוקדמת וזמנה של הביקורת השיפוטית – אם בכלל יתעורר הצורך בכך – טרם הגיע. אם וככל שיתממש חששו של העותר, שמורות לו כל טענותיו, לרבות עצם ההבחנה בין עילות הסגירה, נפקות עילת הסגירה בעניינו, חיסיון עורך דין-לקוח וכיוצא בזה, ומובן כי איננו מביעים כל עמדה לגופם של דברים ולגופן של טענות.

9.

סוף דבר, שאנו דוחים העתירה על הסף, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.