בג"ץ 2655/98 דורון נחמיה נ. ניצן מאיר ראש עירית רשל''צ

העותר, חבר מועצת העיר ראשון-לציון, הגיש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים נגד ראש העיריה. בעתירה נטען, כי העיריה אינה ממלאת כנדרש אחרי חוקי העזר העירוניים כבר משנת 1986, ולפיכך דו"חות חניה שניתנו לאזרחים הם בטלים מעיקרם.

העיריה כופרת בכך, ובתגובתה הסבירה את המצב המשפטי הנכון, לטענתה, בעניין חוקי העזר, והוסיפה כי אי החוקיות הנטענת על ידי העותר אינה מביאה לבטלותם של דו"חות חניה, שכן על פי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הופכים דו"חות שלא הוגשו לגביהם בקשות לביטול או בקשות להישפט, לפסקי דין מרשיעים, שהדרך לתקוף אותם אינה על ידי הגשת עתירה לבית משפט זה.

שאלה זו לא הוכרעה, שכן העתירה לא התבררה לגופה, כפי שאפרט בהמשך.

עתירה זו היא גלגולה השני של עתירה קודמת שהגיש העותר (בג"ץ 3063/97), בה ביקש מן המשיב לנמק מדוע לא יפסיק הליכי גביה ועיקולים לגביית קנסות בגין דו"חות חניה של העיריה. לאחר שהגיש בקשה להרחבת בסיס העתירה ולהוספת טיעונים ובקשה להגשת ראיות נוספות, נענה העותר להמלצת בית המשפט, ובדיון ביום 9.4.98 חזר בו מן העתירה המקורית, שכן הרחבתה מצריכה הגשת עתירה עצמאית.

ביום 24.8.98 הוגשה עתירה זו. בדיון שהתקיים ביום 13.7.98 הציע בית המשפט לעותר לחזור בו מעתירתו, כיוון שהעיריה מתכוונת לחוקק חוק עזר חדש, אשר ייתר את המשך הדיון. נקבע כי סיום התיק יהיה בהתאם להתפתחות הליכי חקיקת חוק העזר.

ביום 15.9.98 הודיע המשיב, כי עד אותו מועד אושר חוק העזר החדש על ידי מועצת העיר, ונשלח לשר הפנים ולשר התחבורה, לשם אישורם. בעקבות ההודעה הסכים העותר למחוק את העתירה בכפוף לתשלום הוצאות. שכן, לטענת העותר, המשיב מצא לנכון לחוקק את חוק העזר החדש רק בעקבות עתירתו.

המשיב התנגד לפסיקת הוצאות, מאחר שהעותר הוא שחזר בו משתי עתירותיו, ומשום שהעיריה החלה בהליכי חקיקת חוק העזר עוד לפני הגשת העתירה. המשיב הוסיף וטען, כי לולא היה העותר "עותר ציבורי", היה מקום לחייב אותו בהוצאות.

נראה לי כי בנסיבות העניין אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת העותר: בדיקה פשוטה של לוח הזמנים מראה כי אכן, כטענת העיריה, הליכי חקיקת חוק העזר החדש קדמו להגשת העתירה.

אמנם, הליכי החקיקה החלו לאחר הגשת עתירתו הראשונה של העותר, ונראה כי אותה עתירה היתה בין הגורמים לחקיקת החוק החדש (כך עולה מסעיף 5 לתגובת המשיב לעניין הוצאות המשפט). אולם, נראה לי כי עובדה זו פועלת דוקא לזכותו של המשיב: חוק העזר שהיה בתוקף בעת הגשת העתירות נחקק בשנת 1986. במשך למעלה מעשר שנים, לא נמצא מי שיבחין בכך שהעיריה אינה פועלת בהתאם לחוק, אף לא העותר, אשר שימש כמחזיק תיק התחבורה בעיר משנת 1994. אין מקום במסגרת זו לבוא בחשבון עם העיריה על פגמים שארעו לפני שנים כה רבות, כאשר לאחרונה, לאחר שהתבררה הטעות, פועלת העיריה לתיקונה.

כללו של דבר, המשיב הוא גוף ציבורי, העותר הוא עותר ציבורי, העניינים הדרושים הסדרה באו בשלום על תיקונם, ואין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.