בג"ץ 8195/98 עופר גלנץ נ. השר לעניני דתות

בפני בקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות.

1.ביום 24.12.98 עתר המבקש למתן צו על תנאי שעניינו איסור השתתפותם של רבני ערים וישובים המקבלים את שכרם מן הקופה הציבורית באירועים פוליטיים ובעצומות פוליטיות. ביום 23.3.99 הגיש המבקש בקשה דחופה לצו ביניים ולקביעת מועד דחוף לעתירה. הבקשה לצו ביניים נדחתה אמנם, אך בית המשפט (כב' השופט ת' אור) הורה על קביעת העתירה תוך 21 יום. משנקבעה העתירה לדיון, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית הדיון בה למשך שלושה חודשים. סמוך למועד החדש שנקבע לעתירה ביקש המבקש את מחיקת העתירה ואת חיוב המשיבים 1-3 בהוצאותיו.

2.בבקשתו טוען המבקש, כי פנה למשיב מס' 2 בנושא העתירה ביום 13.11.98 (כאשר המשיבים 1 ו- 3 כותבו כמכותבים בהעתק), כי שב ופנה ב - 8.12.98 , וכי משלא נענה נאלץ לעתור לבית המשפט, ולאחר מכן לשוב ולפנות בבקשה לקביעת דיון דחוף. המבקש ממשיך וטוען, כי רק ביום 30.3.99 הובאו לידיעתו צעדים שנקטו המשיב מס' 3 והמשיב מס' 2 עוד בדצמבר 1998 (לטענתו - בעקבות פנייתו). אי לכך טוען המבקש, כי עקב אי התייחסותם של המשיבים לפניותיו הראשוניות (הגם שבפועל הביאו פניות אלו, לטענתו, לנקיטת פעולות) נגרמו לו הוצאות אותן הוא תובע מן המשיבים.

3.המשיבים מכחישים בתגובתם כי פניות העותר הן שהביאו לנקיטת פעולות על ידם בנושא העתירה. לדבריהם עסקו המשיבים בנושא זה זמן רב, בין היתר בעקבות ישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מיום 23.11.98. לעניין זה מצביעים המשיבים על פנית המשיב מס' 3 לרבנים הראשיים מיום 9.12.98 ועל פניית הרב הראשי א' בקשי-דורון לציבור הרבנים מיום 30.12.98. המשיבים מוסיפים, כי העותר נחפז לפנות לבג"ץ בטרם חלפו 45 יום מן המועד בו פנה לראשונה למשיבים - וכי גם מטעם זה אין הוא זכאי להוצאות. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי המבקש בחפזונו הוא שהסב טרחה לבית המשפט ולמשיבים ומטעם זה יש לחייבו בהוצאות.

4.על פי המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה (וראו, לדוגמא: בג"צ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217; בג"ץ 8368/98 זוריה מטלון נ' השר לבטחון הפנים , לא פורסם; בג"ץ 5139/98 אוסי נחום נ' שר הפנים , לא פורסם; בג"ץ 2655/98 דורון נחמיה נ' ראש עירית ראשון לציון , לא פורסם) אין המבקש זכאי להוצאות. בעיקר מן הטעם שכפי שעולה מתשובת המשיבים, לא עתירתו היא שהביאה לנקיטת צעדים על ידי המשיבים. כעולה מן התשובה, עורר נושא העתירה דיון ציבורי נרחב. אין ניתן לייחס את הצעדים שנקטו המשיבים למכתביו ולעתירתו של המבקש דווקא. המבקש כ"עותר ציבורי" יכול להתברך בהשגת מטרתו, אך אין הוא זכאי להוצאות ההליך שבחר לנהל. לא מצאתי מקום להיענות גם לבקשתם הנגדית של המשיבים. המבקש פנה בכתב פעמיים בעניין ציבורי לו ייחס חשיבות ודחיפות. הוא לא נענה. עתירתו הוגשה בחלוף למעלה מ- 40 יום מאז פנה לראשונה. גם לאחר שהוגשה לא מצאו המשיבים לנכון (עד ליום 30.3.99) להעמידו על דבר הפעולות שננקטו מטעמם - ובכך לחסוך ממנו למצער את הטרחה הכרוכה בהגשת בקשה לצו ביניים ולהקדמת דיון בעתירה. אכן, אלמלא היותו של העותר "עותר ציבורי" שנטל על עצמו מרצונו את הסיכונים והעלויות הכרוכים בהגשת עתירה, הייתי נכון לבחון את שאלת זיכויו בהוצאות, חרף העובדה שבקשתו אינה עומדת במבחנים הקיימים. מכל מקום, איני רואה יסוד לחיובו בהוצאות המשיבים.

העתירה נמחקת איפוא, בלא צו להוצאות.